לאומיות מחשמלת במזרח ירושלים

הלוגו של חברת החשמל המזרח ירושלמית

דמות ציבורית ומנהל של עמותה גדולה בירושלים המזרחית פרסם לאחרונה בעמוד הפייסבוק שלו את הסטאטוס הבא (בתרגום מערבית):

"אני אזרח פלסטיני. אני מודאג מאוד מגורלה של חברת החשמל של מחוז ירושלים בשל חובות המשתמשים וגניבת החשמל. עקב מצבה הכלכלי החמור [של החברה] אני מתחייב בזאת לשלם את חשבון החשמל במועדו.  כדי לעמוד בהבטחתי אני אחסוך בצריכת חשמל ואדליק את האור שעה מאוחר יותר. לא אוותר למי שלא יעמוד בתשלומים בגלל שהוא לא חסך בצריכה. אמת, הדבר פוגע בו ובילדיו בטווח הארוך אולם כעת הוא מזיק לי אף יותר... אללה ישיב לנו כגמולנו ביום שבו תונח היד על חברת החשמל, אז נשלם מפחד... בודאי שכעת, בטרם יהיה זה זה מאוחר מידי."* 

מאחורי הפיסקה המבולבלת והסתומה לעיל (המקור בערבית בתחתית העמוד) עומד סיפורה של חברת החשמל של מחוז ירושלים בע"מ (شركة كهرباء محافظة القدس/ Jerusalem District Electricity Company – להלן JDECO) או בשמה העברי העממי: חברת החשמל המזרח ירושלמית (לסיפור הקמת החברה בשפה הערבית הקש כאן). הדאגה של אותו "אזרח" פלסטיני (למעשה תושב מזרח ירושלים) לגורלה של חברת החשמל נובעת מעצם היותה סמל לאומי פלסטיני בירושלים. מדובר למעשה בחברה האחראית לאספקת החשמל בירושלים הערבית ובמרחב הפלסטיני של המשולש: בית לחם - רמאללה - יריחו (לא כולל ישובים יהודיים).

כל פוליטיקאי ישראלי בתחילת דרכו יודע שירושלים היא בירת ישראל המאוחדת לנצח נצחים ובירתו הנצחית של העם היהודי. כל כך מאוחדת היא שכמעט מחצית מתושביה אינם אזרחי המדינה, היא כה מאוחדת עד שאותם "תושבי הקבע"  מצביעים בכלל לרשות הפלסטינית ובבחירות האחרונות ב-2006 הם בחרו חמאס (לירושלים 6 מושבים בפרלמנט הפלסטיני). ירושלים  כל כך מאוחדת עד שפועלות בה שתי מערכות נפרדות של תחבורה ציבורית – אחת ליהודים ואחת לערבים. העיר כל כך מאוחדת עד שיש בה שתי חברות חשמל, אחת למערב העיר ואחת למזרחה. כמו התנועה הלאומית הפלסטינית, גם ה- JDECO נתונה במשבר כלכלי ועתידה לוט בערפל. לאחרונה הופיעו מאמרים בעיתונות הפלסטינית הקוראים לתושבים לגלות אחריות ולהציל את חברת החשמל הלאומית הפלסטינית שכן היא מהווה סממן ריבוני פלסטיני בעיר הקודש ובכלל. על הרקע הזה יש להבין את קריאתו של אותו אזרח פלסטיני מודאג.

החוב של הרשות הפלסטינית לחברת החשמל הישראלית, לפי יו"ר חברת החשמל האלוף במיל' יפתח רון טל, עומד על יותר מ-615 מיליון שקל, שמתוכם 232 מיליון שקל הם חובות ישירים של הרשות הפלסטינית ו-382 מיליון שקל הם חובות של חברת החשמל המזרח ירושלמית (הרשומה בישראל כ-חמ"י). עלות החשמל שמספקת ישראל לאזורי עזה, חברון, שכם וג'נין (אשר אינם מחוברים לחמ"י) מקוזזת מגביית המסים שמגיעים לרשות הפלסטינית ומוחזקים במשרד האוצר (בהתאם לנספח הכלכלי של הסכמי אוסלו המוכר כהסכם פריז). החוב של חמ"י (או JDECO או איך שלא תרצו לקרוא לחברת החשמל המזרח ירושלמית) נובע מגניבות חשמל ומקשיי החברה לגבות את תשלומי חשבונות החשמל בשטחים. עיקר הבעיה הוא במחנות הפליטים שם מתקשה החברה במיוחד לגבות את התשלומים ולהעניש את הגנבים. מחנות הפליטים בשטחים אינם תחת אחריות הרש"פ או הרשות המקומית אלא באחריות אונר"א ומכאן נראה כי העניין כולו הינו מהותי וכללי יותר משאלת החוב 
והחשמל.

למרות החובות הכבדים לא נראה שישראל תוריד לרשות את השאלטר מאחר ולצעד שכזה יהיו השלכות מרחיקות לכת בתוך ישראל, בשטחים ובזירה הבינלאומית. למעשה השלכות אלו כבר מנעו מישראל לפרק את חברת החשמל המזרח ירושלמית בעבר, על אף שהדבר התאפשר מבחינה חוקית (ועל כך להלן). עם זאת, עקב החוב הכבד ולאור העומס הקיים על התשתית הישראלית, חברת החשמל הישראלית מאיימת על הרש"פ בניתוקים יזומים בשטחים.

בצל המשבר: עובדי חברת החשמל הפלסטינית בעיר העתיקה של שכם  (למקור)

בעקבות כך, פנה השאם אל-עמרי, מנכ"ל JDECO, לשר האוצר יובל שטייניץ, בבקשה שיקזז את חובות החברה, "בדומה לקיזוז שהוא עושה לחברת החשמל הישראלית" מכספי החשמל בעזה ומצפון הגדה - כ-60 מיליון שקלים מדי חודש. אל-עֻמַרי הוסיף: "גם אני חברה ישראלית ומשלם מסים כדין. אני זקוק לעזרתו [של שר האוצר]. אני מקווה שזה לא יגיע לשם, אך אם ינותק החשמל מהגדה – נלך לבית המשפט" (המקור בקישור לעיל). יו"ר הרשות לחשמל (האלוף במיל') רון-טל גם כן תומך בקריאתו של אל-עמרי לשר האוצר לקיזוז החוב מכספי המיסים הפלסטינים.

כאן עולה לדיון השאלה המהותית: האם חמ"י/  JDECOהיא גוף ישראלי או שמא פלסטיני? הרשות לשרותים ציבוריים של מדינת ישראל התכנסה לדון בחודש שעבר בתעריפי רכישת החשמל של חמ"י מחברת החשמל לישראל. לבסוף הוחלט כי בתוך שטחי מזרח ירושלים התעריף יהיה כפוף לרשות הישראלית ואילו בשטחים יהיה מעמדה של חמ"י זהה לזה של הרשות הפלסטינית, המוגדרת כצרכן ולא כמחלק. "לפיכך נקבע להם רק מחיר קניה מספק שירות חיוני... לאור האמור, הרי שהחלטת הרשות [לשירותים] מישיבה 616 מחילה על חמ"י באזור יו"ש תעריף צובר ולא תעריף מכירה מרוכזת" (ראה מקור בקישור לעיל).

כעת יש להודות על האמת, אינני מבין בתעריפים ובפעלולים בירוקרטיים למיניהם. זה מעייף אותי. אני מעדיף לעסוק במהות של הדברים, כלומר בתכלס. בקדירה הזו בוחשים גם טייקונים ובעלי אינטרסים שונים וככל הנראה רב הנסתר בה על הגלוי. ממקום מושבי בשטרסבורג השלווה אני יכול רק לציין כי השורה התחתונה בעיני לעולם חוזרת לשאלת שתי המדינות או המדינה האחת (ולכל תרחישי הביניים למינהם), כלומר העתיד הפוליטי של המרחב שבין נהר הירדן לים התיכון. הפלסטינים והישראלים אשר עודם מאמינים בפתרון שתי המדינות עם בירה משותפת בירושלים מבקשים אולי לראות בחברת החשמל המזרח ירושלמית מוסד פלסטיני ובסיס תשתיתי וארגוני למדינה שבדרך. בתרחיש השני אין באמת זכות קיום לחברה המזרח ירושלמית, אשר משמשת כמעין פילטר בין הלקוחות ובין הרשויות. מן התרחיש השני גם הציבור הישראלי וגם הציבור הפלסטיני יוצאים נפסדים וקומץ של בעלי אינטרסים גוזרים את הקופון.

מי שמיצה את יכולת הריכוז שלו מוזמן לעצור כאן.

__________________________________________

כעת, כהרגלנו בקודש,  נרחיב מעט את הדופן ונחזור בקצרה על ההיסטוריה.

היזם והתעשיין הציוני פנחס רוטנברג מוכר באתוס הישראלי כחלוץ יצור החשמל בארץ ישראל לאחר שייסד את תחנת הכוח ההידרו אלקטרית בנהריים ואת חברת החשמל. סיפורו של רוטנברג הפך לחלק מהאתוס הציוני. אולם לרוטנברג קדם יזם יווני בשם אויריפידס מברומטיס (Euripides Mavromatis), אשר קיבל זכיון לאספת חשמל באזור ירושלים (סקירה של הפרשה בכתב העת קתדרה). בראשית המאה העשרים החלו העות'מאנים לרשת בחשמל את ערי המזרח התיכון על ידי מענק זכיונות לחברות פרטיות. בראשית 1914 קיבל מברומטיס, שהיה נתין עות'מאני ממוצא יווני, את הזיכיון  הראשון לאספקת חשמל בארץ ישראל. הזיכיון לאספקת החשמל כלל את ירושלים וסביבתה לצרכי תאורה, תחבורה (הנעת רכבות חשמליות) ושאיבת מים וכלל את כל השטחים הנמצאים ברדיוס של 20 ק"מ מכנסיית הקבר הקדוש (ומכאן כלל גם ישובים שמחוץ לירושלים). באותה שנה קיבל מברומטיס זיכיון לאספקת חשמל ליפו וסביבתה ופעל להשגת זיכיון שלישי להפקת חשמל מימי הירדן. אולם מברומטיס לא קיבל את זיכיון הירדן ולא מימש את זכיונותיו האחרים עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשלהי אותה שנה.

בסוף המלחמה ב- 1918 שלטו הבריטים, שלחמו נגד העות'מאנים, בארץ ישראל. ב-1919, עלה לישראל פנחס רוטנברג ועד ספטמבר 1921 כבר זכה משלטונות המנדט בשני זכיונות: הראשון להפקת חשמל ממי הירדן ואספקתו, הזכיון השני היה להפקת חשמל ממי הירקון ואספקתו לתל אביב ויפו. רוטנברג התכוון למעשה לספק חשמל לכל ארץ ישראל. אך לפתע צץ לו משום מקום אותו מברומטיס עם הזכיונות העות'מאנים כשהוא טוען לזכותו על אספקת החשמל ליפו וירושלים. ממשלת המנדט קבעה שהזיכיון של מברומטיס ביפו אינו תקף מכיוון שניתן לאחר שהעות'מאנים כבר נכנסו למלחמה (ומתוקף חוזה הכניעה התורכי הזכיון מבוטל). רוטנברג וממשלת המנדט גם התנגדו לדרישתו של מברומטיס בירושלים, אולם מברומטיס, בסיוע ממשלת יוון, פנה לבית הדין הבינלאומי בהאג. במרץ 1925 קבע בית הדין כי על ממשלת המנדט לכבד את זיכיונו של היווני בירושלים בהתאם להתחייבויות הבינלאומיות שלקחה על עצמה בריטניה לאחר המלחמה. כתוצאה מכך החזירו הבריטים למברומטיס את זיכיון החשמל בירושלים בעוד שבשאר הארץ סיפקה את החשמל חברת החשמל הארץ ישראלית (PEC) של רוטנברג.

בשלב זה מכר מברומטיס את זכיונו לחברת Balfour & Beaty הבריטית ואילו ממשלת המנדט מצידה האריכה את הזיכיון עד לשנת 1988. B&B הקימה ב-1928 את "חברת החשמל והשירות הציבורי לירושלים בע"מ" (Jerusalem Electric & Public Service Corporation – JEPSC), אשר בנתה בדרום העיר (סמוך לתחנת הרכבת בדרך בית לחם כיום) תחנת כוח המופעלת באמצעות מנוע דיזל. את מבנה התחנה תכנן  האדריכל האנגלי-יהודי בנג'מין חייקין (אשר תכנן גם את מלון המלך דוד), ואילו הקבלן הראשי שבנה את התחנה היה המהנדס הערבי נוצרי ג'ורג' שיבר. כך בנובמבר 1929 זכתה ירושלים לזרם חשמל סדיר.

הגעת כבל החשמל לשער שכם, אפריל 1929. מקור: אוסף המושבה האמריקנית (תודה לקורא היקר ששלח לי את התמונה). 

הנהלת החברה הורכבה ברובה מבריטים ואילו העובדים היו יהודים וערבים כאחד. בשנות השלושים החלה החברה לספק חשמל לישובי הסביבה וב-1936 חוברו  לחשמל גם הרובע היהודי ומסגד אל-אקצא שבעיר העתיקה. ייצור החשמל של JEPSC פיגר בהרבה אחרי זה של PEC בשאר חלקי הארץ כך שלמעשה החברה הירושלמית לא עמדה בעומס. ב-1947 החליטו רשויות המנדט לחייב את החברה בירושלים לקנות חשמל מהחברה הארצית ואף החלו בהליכים לחיבור התשתית של שתי החברות. בינתיים הסתיים המנדט ופרצה המלחמה. עבודות החיבור נדחו עד להודעה חדשה.

במהלך מלחמת העצמאות ירושלים נותרה ללא אספקת חשמל סדירה (מלבד מוסדות אשר החזיקו גנרטור). בתום המלחמה היתה העיר מחולקת בין ירדן לישראל. בצד הישראלי חוברה התשתית לחברת החשמל הישראלית וב-1954 רכשה חברת החשמל הישראלית מהחברה הירושלמית את חלקה במערב העיר כולל החלק היחסי בזיכיון ופעילותה של החברה הירושלמית במערב ירושלים הגיע לקיצו. בצד הירדני המצב היה גרוע יותר שכן תחנת הכוח נותרה בצד הישראלי. ירושלים הערבית נותרה ללא אספקת חשמל סדירה עד 1951, אז הקימה B&B תחנת כוח בסמוך לשועפאט. ב-1957 רכשה מממשלת ירדן את הזכיון מ B&B והקימה את חברת החשמל המזרח ירושלמית, הלא היא JDECO.

עד לשנות השישים כבר חיברה JDECO לחשמל את בית לחם, בית ג'אלה, רמאללה ואל-בירה וכושר ייצור החשמל של החברה השתפר. יו"ר ההנהלה של החברה המזרח ירושלמית היה ראש העיר רוחי אל ח'טיב ולימים החליפו אנואר נוסייבה, תושב ירושלים הערבית אשר שימש בעברו כשר ההגנה בממשלת ירדן וכשגריר ירדן בבריטניה (אביו של נשיא אוניברסיטת אל-קדס הנוכחי סרי נוסייבה).

לאחר מלחמת ששת הימים "אוחדה" ירושלים מחדש, לראשונה תחת שלטון ישראל. לאחר המלחמה הגיעו נציגי חברת החשמל הישראלית לשועפאט לבחון את מצב החברה המזרח ירושלמית. העובדים הותיקים אשר עבדו יחדיו לפני 1948 נפגשו מחדש. הנציגים הישראלים מצאו כי התחנה בשועפט כשירה לעבודה ואספקת החשמל לעיר המזרחית, שהופרעה בגלל המלחמה, חודשה כסדרה והחברה המזרח ירושלמית חזרה לתפקד. בדיקה של משרד המשפטים הישראלי קבעה שאי אפשר לבטל את הזיכיון של החברה המזרח ירושלמית ולהכניסה תחת חברת החשמל הישראלית, אולם החברה המזרח ירושלמית נרשמה גם בישראל (כ-חמ"י) ופעלה תחת החוק הישראלי שהוחל על ירושלים המזרחית.

בשנות ה-70 בנתה ישראל שכונות יהודיות גדולות ב"מזרח ירושלים" (=כל השטח שהיה בשליטת ירדן עד 1967 והוכנס תחת שטחה המוניציפלי של העיר אחרי המלחמה). השכונות הללו הוקמו למעשה בשטח הזיכיון של חברת החשמל הערבית ובקשתה של חברת החמשל הישראלית לספק חשמל לשכונות הללו נתקלה בסירוב תקיף. נוצר מצב שבו על החברה המזרח ירושלמית הפלסטינית לספק חשמל לאזרחי ישראל היהודים שחיו במזרח ירושלים.

החברה המזרחית לא עמדה בעומס הביקוש והחל מראשית שנות השבעים רכשה בצובר חשמל מהחברה הישראלית ומכרה אותו לצרכנים. לצורך כך הוקמו מספר נקודות חיבור בין הרשתות. באמצע שנות השמונים נקלעה החברה הערבית לקשיים כספיים והפסקות חשמל בחלק המזרחי של העיר, כולל בשכונות היהודיות, היו לעניין שבשגרה (וכמי שגדל באחת מהשכונות הללו אני יכול להעיד על כך מגוף ראשון). החוב הכספי של החברה הערבית לחברה הישראלית תפח ובמשרד האנרגיה העלו שוב את הרעיון של הפקעת הזיכיון מידי החברה הערבית ומיזוגה עם החברה הישראלית.

רעיון זה ירד מן הפרק שכן התברר כי תושבי ירושלים הפלסטינים החלו רואים את בחברה סמל לאומי.  ב-1988 הגיע לסיומו הזיכיון המקורי של חברת B&B שניתן בשנת 1928, אולם מדינת ישראל ויצרה על פירוק החברה והסתפקה רק בחיבור השכונות היהודיות במזרח ירושלים לרשת החשמל של החברה הישראלית. החברה הערבית המשיכה לספק ולמכור חשמל לשכונות הערביות בלבד (חשמל נקנה ברובו המכריע בצובר מהחברה הישראלית). בדצמבר 1987 פרצה האנתפאדה הראשונה ואילו עד ינואר 1988 כבר חוברו השכונות היהודיות במזרח ירושלים (והישובים הסמוכים שמעבר לקו הירוק כגון מעלה אדומים) לרשת הישראלית. החברה הערבית המשיכה לספק חשמל לשכונות הערביות בלבד. האנתפאדה חילקה את ירושלים בגיאוגרפיה של פחד ואילו חברת החשמל חילקה את התשתיות בין מזרח ומערב.

בינתיים הסתבר כי תחנת הכוח בשועפט אינה יעילה באספקת החשמל וכי יהיה זה יותר זול להפסיק את פעולתה ולקנות את כל החשמל מהחברה הישראלית. בסוף שנות ה-80 הושבתה התחנה בשועפט והחשמל המסופק לשכונות לשכונות הערביות במזרח העיר נקנה כולו מישראל (אם יש לכם עודפי ברזל למכירה לפי משקל – בטונות – אני ממליץ לכם להגיע למתחם הגנרטור שנמצא מאחורי מתחם הדפו של הרכבת הקלה ואולי תמצאו שם מישהו שמוכן לקנות אותו מכם). החברה הערבית ממשיכה לפעול כאמור עד היום וזוכה למעמד של "סמל לאומי" של סממן לריבונות הפלסטינית בעיר.

_____________________________________________________

*انا مواطن فلسطيني، انا قلق جدا على مصير شركة كهرباء محافظة القدس بسبب تراكم ديون المشتركين وسرقة التيار، انا سالتزم في هذا الظرف الاقتصادي الحرج بدفع الفاتورة بموعدها، ولكي احافظ على التزامي فانني ساعمل على تقنين الاستهلاك، ساتاخر في اشعال النور ساعة، لكنني لن اسامح من لا يلتزم بالدفع ثم لا يفكر في تقنين الاستهلاك، صحيح انه سيؤذي نفسه واولاده على المدى الطويل ولكنه يؤذيني الان اكثر..... اجارنا الله من يوم توضع فيه اليد على الشركة فندفع خوفا.... بالطبع فورا ولكن بعد فوات الاوان!!

על האסלאם באירופה ואללה ישראלים

פוסט ראשון בסדרה

שידור הסדרה של צבי יחזקאלי ודוד דרעי "אללה אסלאם: בעקבות השתלטות האסלאם באירופה" בערוץ 10  שהחל בחודש זה עורר לאחרונה ביקורת רבה. יוצרי הסדרה הואשמו בהפחדה, בגזענות, באסלאמופוביה ואף בסילוף עובדות. כתב אחד הרחיק לכת וכינה את הסדרה הפרוטוקולים של זקני האסלאם (וכאן תגובתו של הבמאי). בפוסט זה אתייחס אם כן לרעיון הכללי שעולה מהסדרה עד כה, אולם בשני הפוסטים הבאים אבקש להתקדם אל מעבר לעיסוק בסדרה כדי לנסות ולהעמיק את הדיון בסוגיה המהותית יותר של המיעוטים המוסלמיים במערב אירופה ובצפון אמריקה,דיון שמוכרח להתקיים ושיש לנהל אותו באופן מושכל, ביקורתי ומאוזן. (עוד על תוכן הפוסטים הבאים בסוף פוסט זה).

האסלאם באירופה על פי יחזקאלי

(תודה לעמרי בראל על עריכת הוידאו)

אללה יוסתור

הנושא בו בחר יחזקאלי לעסוק חשוב ומעניין. את העיסוק במיעוט הערבי והמוסלמי באירופה יש לכלול בהקשר האקטואלי הרחב יותר של יחסי "המערב" ו"האסלאם" (ובפוסטים הבאים אנסה להגדיר באופן ברור יותר מושגים פשטניים אלה, ולתחם אותם). ואכן הכתב לענייני ערבים זיהה את אירופה כזירה חדשה בה נפגשים סלפים, יהודים ואירופאים אחרים, אך זאת בלי לנסות ולהתעמק בהגדרת זהויות רחבות אלה. שני הפרקים הראשונים היו מעניינים בעיני ונגעו בסוגיות מהותיות. נעשה בהם אף ניסיון מוגבל להציג תמונה מאוזנת, אולם עד כמה שניתן לשפוט בשלב זה של הסדרה, יחזקאלי בחר להתמקד בממד צר ופופוליסטי של התופעה במקום לנהל דיון כולל ומעמיק. ואולי דיון כזה הוא בגדר ציפיה גבוהה מדי מכלי תקשורת פופולרי?

צירוף המילים התמוה "אללה" ו"אסלאם" שנבחר כשם לסדרה וכותרת המשנה: "בעקבות השתלטות האסלאם באירופה" מגדירות מראש את הסיפור. אין בפנינו מסמך העוסק בסיפור המורכב של המיעוט המוסלמי באירופה, אלא סיפור של השתלטות "האסלאם" על היבשת (ושוב - מה זה בכלל "האסלאם"?!). בפסטיבל הקולנוע בירושלים, שם הוקרנה הסדרה לראשונה, היא הופיעה תחת השם המכובד יותר "החצר האחורית של אירופה: צבי יחזקאלי בעקבות המהגרים המוסלמים", אולם בערוץ 10 הפכו המהגרים האלה ל"האסלאם", ועקבותיהם בחצר האחורית היו לסיפור של השתלטות. את הסיבה לשינוי השם יש לתלות ככל הנראה באלוהי הרייטינג.

הפרק הראשון נפתח בסגנון של סרט אקשן הוליוודי. יחזקאלי הוא הגיבור המסוקס, ממיין כאפיות ומחליף זהויות לפני היציאה לפעולה. בעריכה משולבים קטעים ממעלליו הקודמים של הגיבור כשהוא מסקר חדשות תחת אש צולבת או רואה את הלבן בעיניהם של מבוקשים חמושים במחנות פליטים. לפני שהוא נוסע לאירופה נפרד יחזקאלי מהאשה ומהילדים ויוצא לקדם את פני הסכנה. פתיח זה כשלעצמו אינו מאפשר עוד הצגה אובייקטיבית של קהילות המהגרים המוסלמים באירופה. הוא מסמן מראש את המסקנה: המוסלמים הם סכנה שיש לפחד ממנה ובשביל להתעסק איתם צריך להיות גיבור.

בעשור הקודם הביא צבי יחזקאלי שינוי מרענן אל הנוף המונוטוני של סיקור הערבים בישראל. הוא יצא נגד עמיתיו מ"דורהפרשנים עם שיער השיבה ששידר מעבר למסך הברזל" כאהודי ערי מערוץ 2 ועודד גרנות מערוץ 1. "אני מסביר את הערבים אחרת" אמר, "תמיד מתייחסים אליהם כאל ישויות מדיניות. אצלי יש יותר צבעים, ריחות וקולות". יחזקאלי האשים את עמיתיו בסטריאוטיפיזציה של הערבים, אולם החד-ממדיות והחד-צדדיות של "אללה איסלאם" עולה בהרבה על ההטיה שעליה דיבר בזמנו. הסדרה צובעת בגוונים של שחור ולבן תמונה שהיא צבעונית ומורכבת הרבה יותר ועל כך כבר נאמר במקורותינו "מום שבך אל תאמר לחברך". הנטייה האנטי ערבית או האנטי אסלאמית של יחזקאלי מגיעה בד בבד עם התחזקותו המתוקשרת בדת ישראל. הדבר מאכזב במיוחד מאחר והתחזקות בדת אינה צריכה להיות מלווה בהתנשאות על האחר, בביטולו ובהשטחתו, ולהיפך. בדיון על קיר הפייסבוק של צבי יחזקאלי ודסק הערבים של חדשות 10 (תגובה מספר 119) כתב עמי דגני, מומחה לתקשורת הפלסטינית: "צביקה היקר, האם אתה לא מוטרד מכך שכמעט כל הקוראים והמגיבים פה משבחים ומהללים את הסדרה שלך? האם נעלמה הביקורת וחדל הוויכוח? האם שנאת 'עמלק' משתלטת עלינו? אני מכיר אותך משכבר ומוקיר אותך מאוד, ועם זאת אני חושש שמה שאמרת לפני כמה שנים על הפרשנים הוותיקים, לבני השיער, מתקיים בסדרה הזו (שראיתי רק חלקים ממנה) – הצגת הערבים והאסלאם דרך המשקפת המדינית-בטחונית בלבד. הסרט מציג תמונה מאוד קודרת, בזמן שהמציאות הרבה יותר צבעונית. אני גם סולד מהשמחה לאיד של ישראלים רבים (שמובעת גם בתגובות למעלה), שלדעתי הסדרה שלך מעודדת, כאילו עוד מעט והאסלאם ישתלט על אירופה, ובקרוב הם ילמדו על בשרם מה זה פיגוע מדי שבוע, חס וחלילה." אין בדברים אלה משום הכחשה שאירופה מתמודדת עם בעיה לא פשוטה, אך האם הפתרון לבעיה זו הוא בהסתה למלחמת תרבות?

יש אסלאם קיצוני במערב

בין הביקורות השונות שנכתבו על הסדרה היו כאלו שטענו שאין אסלאם קיצוני במערב. טענות אלו שגויות לא פחות מהניסיון לצבוע את כל הקהילות המוסלמית במערב בצבעים קיצוניים. האסלאם הקיצוני קיים במערב ומהווה איום משמעותי על הביטחון במדינות מערביות רבות. קהילות המהגרים המוסלמים במדינות אלו מצמיחות מתוכן קיצונים לא מעטים. כמו בכל מקום אחר גם שם משגשגים הקיצונים בעיקר במקומות בהם המדינה מפגינה אוזלת יד ואשר יש בהם נחשלות, בורות ועוני. במערב נוספים על אל הגם ההדרה, הגזענות והאפלייה מהן סובלים המהגרים ואלה משחקים לידי הקיצונים וסוללים את הדרך אל לבם של צעירים אבודים. כיום רבים מבני הדור שני והשלישי של המהגרים,ילידי הארץ הקולטת, ניצבים בפני משבר זהות. הם אינם שייכים לארץ המוצא ממנה היגרו הוריהם, אך גם אינם מתקבלים כשווים בארצות מולדתם במערב. תסכול זה מביא את חלקם למצוא מפלט בזהות האסלאמית שהיא על לאומית ובעצם טרנסצנדנטית – מעבר לעולם הזה. מיעוטם פונה לקיצוניות. מדריד, לונדון, מוסקבה, ניו יורק, דרום צרפת ומקומות נוספים במערב ידעו פיגועי טרור קשים בשנים האחרונות שבוצעו על ידי ארגוני אסלאם קיצוני או תומכיהם.

ניקח לדוגמא את סיפורו של האמאם אנור אל-עולקי, יליד ארה"ב. משפחתו הגיעה לארה"ב מתימן לצורך לימודים אקדמיים של האב. בהיותו בגיל 7 הוא שב לתימן ובגיל 19 חזר לארה"ב ונרשם לקולג'. אל-עולקי התפרסם בעקבות השפעתו על סרן נידל מליכ חסן, פסיכולוג צבאי אמריקאי שרצח 13 בני אדם בבסיס צבאי בארה"ב. חסן הוא מוסלמי ממוצא פלסטיני, יליד ארה"ב (משפחתו היגרה לארה"ב מאל-בירה דרומית לרמאללה). חסן היה בתהליך של התחזקות דתית ונהג להתכתב עם אל-עולקי. יחידתו הצבאית נקראה לשירות באפגניסטן והדבר הביאו לידי משבר. בנובמבר 2009 ירה חסן למוות ב-13 בני אדם בבסיס צבאי אמריקאי בפורט הוד בעודו צועק "אללה אכבר". אל-עולקי שימש כאמאם במסגד דאר אל-הג'רה בווירג'יניה שבו נהגו להתפלל שלושה ממבצעי הפיגועים ב-11/09/2001. ב-2002 עזב אל-עולקי את ארה"ב לאנגליה וב-2004 הוא עבר לתימן ומאז 2009 הוא נודע כמפקד ארגון אל-קאעידה במדינה. שמו נקשר בנסיונות פיגוע רבים במערב עד לחיסולו בספטמבר 2011 בתימן על ידי הצבא אמריקאי. אל-עולקי ניהל בלוג בשפה האנגלית שבו הטיף לג'יהאד נגד המערב ואף השתתף במספר פורומים ג'יהדיסטים אינטרנטיים בשפה הערבית. אל-עולקי הוא דוגמא קלאסית של מוסלמי שנולד והתחנך במערב ופנה לדרך האסלאם הקיצוני והטרור.

אסלאמופוביה והימין הקיצוני באירופה

מן הצד האחר, מוסלמים רבים באירופה נופלים קורבן לפשעי שנאה, לאפליה ולרדיפה סמויה וגלויה. הפחד המיתולוגי מן האסלאם נטוע עמוק בתרבותה של אירופה. בשנים האחרונות מתחזק הימין קיצוני באירופה, במדינות כמו גרמניה, הולנד, צרפת, יוון, הונגריה ואחרות. המפלגות הלאומניות יוצאות בדרך כלל נגד האיחוד האירופאי ועקרון הרב תרבותיות המנחה אותו ומלבות שנאת זרים. מחקרים מראים (ראי בקישור לעיל) כי באזורים שהגיעו אליהם מהגרים רבים נוטות מפלגות ימין קיצוני להצליח. לעומת זאת, בדמוקרטיות החדשות יותר כמו המדינות הפוסט-סובייטיות, האיבה ושנאת הזרים מופנות בעיקר למיעוטים לאומיים כמו צוענים (בהונגריה), טורקים (בבולגריה) והונגרים (בסלובקיה). המהגרים המוסלמים הפכו ליעד טבעי של מתקפות הימין הקיצוני במערב אירופה. תיאוריה איסלאמופובית מקובלת בחוגי הימין הקיצוני נקראת אירוערביה. היא מפותחת בספר הנקרא: "אירוערביה: הציר האירופי-ערבי" שנכתב על ידי גיזל ליטמן, סופרת יהודיה ילידת מצרים המוכרת בשם העט בת יאור (Bat Ye'or). הדמיון לתיאוריות האנטישמיות הקלאסיות שהתפתחו באירופה במאה שעברה מפליא.

פרופסור עמיקם נחמני, מחבר הספר Europe And Its Muslim Minorities וראש המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן, טוען שההתנהלות של אירופה במלחמותיה במאה השנים האחרונות, מותירה מעט מקום לתקווה שהיבשת המטיפה לשאר העולם תנהג במיעוט המוסלמי בפחות ברוטליות מזו שנהגה במיעוטים אחרים. נחמני מציין כי פשע המלחמה הנוראי ביותר שהתרחש על אדמת אירופה מאז מלחמת העולם בשנייה, הוא טבח סרברניצה במלחמה בבוסניה ביולי 1995בפיקודו של הגנרל רטקו מלאדיץ', רמטכ"ל הצבא הסרבי במלחמת האזרחים ביוגוסלביה. בטבח נרצחו 8,000 גברים מוסלמים. השמדת עם זו כללה גם אונס של כ-16 אלף נשים בוסניות. דוגמה קרובה יותר שמביא נחמני היא הרצח ההמוני שביצע אנדרס ברינג ברייוויק הנורבגי ביולי 2011: כ-70 צעירים נורבגים נרצחו, לא בשל היותם מיעוט אלא משום שצידדו בזכויות המיעוט, כלומר בזכויות המהגרים בארצם.

הזווית הישראלית

הימין הקיצוני באירופה הוא הבית הטבעי של שנאת היהודים והאנטישמיות הקלאסית. לאור החשיבות של זיכרון השואה בישראל ניתן היה לצפות כי ממשיכי דרכם האידיאולגיים של הנאצים ושותפיהם ברחבי אירופה יהיו מוקצים מחמת מיאוס במדינת היהודים. בפועל ההיפך הוא הנכון. השנאה הנוכחית של הימין באירופה לאסלאם גוברת על השנאת המסורתית ליהודים. כיום יש ליהודים מדינה, הם כבר לא נחשבים לנחותים. יתרה מזאת, בדומה לתפיסה המקובלת בימין האמריקאי, מדינת היהודים נתפסת בעיני חסידי תיאוריית התנגשות הציוויליזציות כקו הגנה ראשון אל מול האסלאם. חירט וילדרס, מנהיג מפלגת החירות ההולנדית ואנטי מוסלמי קיצוני, הוא תומך נלהב של ישראל. באחד מביקוריו  בישראל אמר וילדרס ל YNET"אני תמיד אומר לאנשים שרק בגלל שהורים ישראלים שולחים את ילדיהם לצבא כדי להתמודד עם הג'יהאד ונשארים ערים בלילות – ההורים באירופה יכולים לישון בשקט". וילדרס גם יצר סרט אנטי אסלאמי משלו בשם פתנה (מונח קוראני אשר לו מספר פירושים בערבית: כאוס, מחלוקת ומלחמת אחים בין המוסלמים). הממסד הישראלי מצדו נענה לחיזורי הימין הקיצוני האירופאי.

בשנים האחרונות נערכו מספר מפגשים בין נציגים ישראלים רשמיים למנהיגי ימין קיצוני באירופה. בדצמבר 2010, חרף מחאת הקהילה היהודית באוסטריה, נפגש סגן השר איוב קרא מהליכוד עם מנהיג מפלגת החירות היינץ כריסטיאן שטראכה וגמר עליו את ההלל. יש לציין כי עוד ב-2008 הוגדר שטראכה על ידי משרד החוץ הישראלי כנאו-נאצי, מכחיש שואה וגזען. גם השנה תחנוני הרב הראשי של אוסטריה לא נענו, וחבר הכנסת מש"ס הרב ניסים זאב, השתתף לצד גרשון מסיקה, ראש המועצה האזורית שומרון, ופרופ' הלל וייס מאוניברסיטת בר אילן בכנס שיזמו מפלגות הימין הקיצוני החברות באיחוד האירופי. הרב הראשי של אוסטריה, הרב חיים אייזנברג, שיגר מכתב למשתתפי הכנס בו הוא טוען כי היות והכנס מאורגן על ידי אנדריאס מלצר, אדם שהתפרסם בעבר בהתבטאויותיו האנטישמיות, הרי שמדובר במתן לגיטימציה לאיש. "בשם הקהילה היהודית אני מבקש שלא להגיע לכנס", כתב הרב אייזנברג. יש לציין כי שר החוץ דוד לוי אסר בזמנו כלמגע עם מפלגתו של ירג היידר ויורשיו. בתגובה טען מסיקה כי "הכלל שמנחה אותי הוא 'האויב של אויבך הוא ידיד'. התועלת של השתתפותנו בדיון כזה עולה לאין ערוך על השאלה מי הזמין את הכינוס". על כך כבר נאמר  "אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה"  (במאמר מוסגר יש לציין כי גם האסלאם הקיצוני נוהג להשתמש במוטיבים מן האנטישמיות האירופאית החדשה).

הימין הקיצוני האירופאי בעל המורשת האנטישמית המפוארת, רואה כעת באסלאם הקיצוני את האיום העיקרי על אירופה. מדינת ישראל המחפשת נואשות בני ברית באירופה מוצאת את מבוקשה בימין הקיצוני. לפני כחודשיים אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו לעמיתו ההונגרי כי "המדינה היהודית נותנת לאירופה את קו ההגנה שלה מפני האסלאם המיליטנטי... האסלאם המיליטנטי הוא אויב משותף של כולנו, של ישראל ושל אירופה." אמירה זו באה בימים שרוב מנהיגי המערב רואים במדיניות ישראל במזה"ת התיכון כאיום הולך וגובר על היציבות העולמית.

ההתקרבות בין הימין הקיצוני באירופה לישראל (וליהודים אנטי מוסלמים במערב) הוא אחד מתוצרי הלוואי של הסכסוך הישראלי הערבי. הסדרה "אללה אסלאם", גם אם היא נוגעת בסוגיות אמיתיות ובוערות, רחוקה מן המציאות. תיאוריית "השתלטות האסלאם על אירופה" שמקדם יחזקאלי מפלרטטת עם תיאוריות ימין קיצוני על גבול הסהרוריות. היא אינה משקפת את המציאות היומיומית באירופה אלא את נקודת המבט הישראלית על הדברים, או ליתר דיוק את משאלות לבם של גורמים מסוימים בישראל.

בפרקים הבאים

בפוסט השני בסדרה זו בכוונתי לדון בהקשר הההיסטורי-תרבותי הרחב של יחסי "המערב" עם "האסלאם". שורשיהם של יחסים אלו בראשית האסלאם במאה השביעית והם משתנים ומתפתחים כל הזמן. בתוך כך נראה כי ארץ ישראל וירושלים שיחקו תפקיד מרכזי ביחסים שבין האסלאם למערב לאורך ההיסטוריה. גם בימינו ניתן לראות את הסכסוך הישראלי ערבי בתוך ההקשר הבינתרבותי הזה, משפיע עליו ומושפע ממנו.

בתוך כך, פרסומו לאחרונה של סרט אנטי אסלאמי שהופק בארה"ב, ככל הנראה על ידי מהגר מצרי- קופטי, הביא למהומות ולהפגנות ברחבי העולם ולרצח של דיפלומטים אמריקאים בלוב. סיפור זה למעשה חוזר על עצמו כל כמה שנים. במהומות שפרצו ברחבי העולם בעקבות פרשת הקריקטורה הדנית מ-2005, נהרגו על פי ויקיפדיה למעלה מ-1000 בני אדם. פרצי אלימות תקופתיים אלו בעולם המולסמי נובעים במהותם מפערי תרבות וערכים בין עולם האסלאם השמרני לבין המערב הליברלי. להבנתי, דיון מושכל בנושא המיעוט הערבי והמוסלמי במערב צריך שיעשה בתוך ההקשר הרחב של היחסים בין המערב לעולם הערבי והמוסלמי.

בפוסט השלישי אבקש להתייחס להתפתחות של הלכת המיעוטים באסלאם.שיטה הלכתית זו מיועדת למיעוטים מוסלמיים בארצות לא מוסלמיות. הלכות המיעוטים באסלאם הנקראת בערבית פיקה אלאקליאת (فقه الأقليات) והיא משקפת לאו דווקא את חדירת "האסלאם" לאירופה אלא להיפך, את ההשפעה המערבית על המחשבה האסלאמית בקרב המיעוט המוסלמי במערב. אופן קביעת השריעה בפיקה אלאקליאת שם דגש על האינטרס הציבורי (בערבית מַסְלַחַה مصلحة)ועל ההכרח (בערבית דַרוּרַה ضَرُورَة). יכול להיות ששינוי זה משקף את החלפתו של החוק המקודש והנוקשה באינדיבידואליזציה ורציונליזם בפסיקה השרעית במערב. רעיונות אלו קרובים במהותם לרפורמה שהתרחשה בנצרות האירופאית במאה ה-16. דוקטרינת פיקה אלאקליאת מזוהה עם התאחדות הארגונים האסלאמיים בצרפת (UOIF) ובינואר 2004 הפכה הדוקטרינה למדיניות הרשמית של המועצה האירופאית לפסקי הלכה ומחקר (المجلسالأوروبيللإفتاءوالبحوثECFR).

תודה ליעד בירן על ההגהה והעריכה