דפים

יום שבת, 17 בדצמבר 2011

תפסקו לסתום את האף ותפקחו את העיניים

קמפיין ההתפקדות כבר יצא לדרך, "משנים מבפנים: סותמים את האף, נכנסים לפוליטיקה" זועקות הכותרות מכל עבר והליכודניקים ההחדשים יסבירו לכל שומע את ההגיון שמאחורי הסירחון. "ל-98% מאזרחי המדינה אין השפעה על זהות נציגיהם בכנסת! אם הרוב שכבר אינו דומם, יתפקד בהמוניו למפלגות 'הדמוקרטיות' המשוואה תשתנה והנציגים יתחילו לקחת בחשבון את המתפקדים החדשים (אותנו), ולא בבחירות לכנסת אלא בבחירות הפנימיות למפלגה, הפריימריז, ככה אני ואתה נשנה את השיטה." הקמפיין החדש, שאת כמה מיוזמיו אני מכיר אישית, מעורר התפעלות, הרעיון קליט והמסר נשמע מצוין. למען הסר כל ספק אני תומך בקריאה להתפקד, אני חושב להתפקד בעצמי בביקורי הבא בארץ. אין תחליף לכוח פוליטי כדי להשפיע ולשנות, אינני יוצא נגד הקמפיין או נגד הקריאה למעורבות ולעשיה אולם ישנן כמה נקודות צורמות סביב קמפיין המתפקדים שברצוני להעלות.

חלק מחברי ומכרי אשר מגדירים את עצמם כאנשי שמאל התפקדו לאחרונה לליכוד. ובכן מה לשמאלני בליכוד? ליאור מאירי, שמאלני על פי הגדרתו וחבר ליכוד חדש, מסביר את ההגיון. "שמאל וימין מדיני זה עולם ישן ומסך עשן" מסביר מאירי, "הציבור החילוני, היצרני, הציוני והמשרת בצבא סובל מתת-ייצוג בכנסת. מיעוט בוחר בפריימריז, ומי שרוצה להשפיע" אומר מאירי "שילך לליכוד, כי הייא מפלגת השלטון ושם אפשר וצריך להשפיע." במילים אחרות מאירי מבקש לשבור את "כלל הברזל של האוליגריכה", דבר שספק בכלל אם הוא אפשרי, על ידי הנצחת הכוחות הקיימים.

דיבורו של מאירי קולח ומרשים והוא בקיא בנתונים, אולם כל זה לא משנה את העובדה שהליכוד היא מפלגה ימנית אשר נולדה מתנועת החירות, מהארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל) ומתוך הרעיון הרוויזיוניסטי. למעשה בליכוד עדיין לא ויתרו על תביעת הבעלות על עבר הירדן המזרחי, שלא לדבר בכלל על יהודה ושומרון או על מדינה פלסטינית (האינטרס הציוני המובהק ביותר כיום). כלכלית הליכוד הינה מפלגה שמרנית קפיטליסטית וליברלית (במשמעות האירופאית של המילה), בכל הנוגע ליחסי דת ומדינה הליכוד הינה מפלגה מסורתית-דתית (ואיך אפר לשכוח את לחישת היו"ר על אוזן הרב כיצד בשמאל שכחו מה זה להיות יהודים). למעשה ביבי ולבני מתווכחים עדיין מתווכחים בינהם מי מייצג נאמנה את תורת זבוטינסקי.

למרות הכריזמה והקסם האישי שלו מאירי לא המציא את השיטה, בימין הדתי-משיחי כבר הבינו אותה מזמן. משה פייגלין הסביר לי אישית בהזדמונת כלשהי, בחיוך ובנועם, שכל מה שהוא מבקש זה לכונן מדינת הלכה יהודית בכל שטחי ארץ ישראל, זה הכל. פייגלין החליט לנסות ולקדם את המצע שלו בתוך הליכוד ולא במפלגת קצה "הזויה". רבים מתומכיו התפקדו לליכוד ובפריימריז 2005 זכה פייגלין במקום השלישי בתנועה אחרי ביבי וסילבן שלום. בבחירות על ראשות הליכוד מ-2007 זכה פייגלין למקום השני(!!) אחרי נתניהו. אולם למרות ההישג המרשים פייגלין נותר נטע זר בליכוד, הוא אינו בשר מבשרה של התנועה. בשל השגיו המרשימים בפריימריז ראשי התנועה הכריזו עליו מלחמה (בראשות מקורבו של נתיהו אופיר אקוניס, מיוזמי "חוק החרם") והוא נותר בשוליים ולא נבחר מעולם כחבר כנסת מטעם הליכוד.

במקרה הזה פייגלין הוא רק דוגמא, הנקודה היא שמעורבות פוליטית היא דבר חשוב, אולם אין היא באה לידי ביטוי בהתפקדות עיוורת למפלגות הדמוקרטיות הגדולות. בפוליטיקה יצליחו רק אלה שאוהבים להשתכשך במימיה ושעושים את זה טוב, לא כאלה שסותמים את האף ומנסים להלך בין הטיפות. הלובי היהודי האמריקאי או הכוח הפוליטי החרדי הם הוכחה ניצחת לכך שלא צריך רוב כדי לדעת לשחק את הקלפים שלך נכון, צריך להטמיע את כללי המשחק, לקפוץ ראש למים ולשחות כמו כריש. אין תחליף ליצירת בית פוליטי מתאים, שמאלני בליכוד או ימני בתנועות השמאל תמיד יהיו נטע זר וגורם שולי, בעוד שמי שנלחם על האינטרסים שלו בתוך מסגרת פוליטית ואידיאולוגית הכוללת את מכלול אמונותיו וערכיו יוכל להשפיע לאורך זמן. להבנתי הקריאה של מאירי לא נועדה לשנות את השיטה אלא דווקא קוראת להנצחתה. אם המוני צמחונים יתעקשו לאכול סלט במקדונלד אין בכך ערובה שהרשת תהפוך לצמחונית. כדי להצליח באמת על הצמחונים לעודד את המסעדות הצמחוניות ואת התעשיה הירוקה ולא לחזק את תעשיית הבשר על ידי רכישת מוצרי לוואי שוליים.

נקודה אחרונה לפני שאני צולל בחזרה לתזה שלי, בעולם המודרני המידע זורם במהירות הבזק, תקשורת ההמונים והרשתות החברתיות מעבירות חדשות בזמן אמת ישירות למכשיר הפלאפון החכם. החברה המודרנית רק מתחילה להבין כיצד לשלב בין ההתפתחות הטכנולוגית להתפתחות המוסרית והערכית האנושית. כיום אנחנו מצפים שהשינוי, למשל מהמחאה החברתית, יתחיל ביום שבו היא יצאה לרחובות ואם אפשר אז בלי לשנות השיטה ובלי להתאמץ יותר מידי. אולם כמו שלקח לשיטה שנים רבות להתקלקל (בהנחה שהיא לא מקולקלת מיסודה) אז גם בתהליך הריפוי יש להתאזר בסבלנות. בינתיים יש לחזק את הכוחות החופשיים והדמוקרטיים בחברה, יש לומר בקול גדול שהמחאה החברתית בישראל היא שמאל חברתי וכלכלי, אותו שמאל שהקים את המדינה, אותו שמאל שהשכיל להשתנות, גם אם באיחור, והבין שמדינה פלסטינית היא גם אינטרס ישראלי מובהק. יש לומר להמוני בני ישראל שכבר שנים הם מצביעים בניגוד לאינטרס הכלכלי שלהם מאחר ומוכרים להם איום קיומי בפיתה עם סחוג.

על מנת לשנות את השיטה צריך ללמוד, צריך לדעת, צריך להשקיע בחינוך ובעשיה מלמטה. התובנות יחלחלו באמת רק מתוך חווית החיים ומתוך האמונה בדרך. תתפקדו, אולם רק לבית הפוליטי הנכון. אם אתם לא מוצאים בית שכזה אז תקימו אותו מחדש. צריך לעשות היום כאילו אין מחר, ומנגד צריך להתמיד ולהתאזר בסבלנות.

יום שישי, 25 בנובמבר 2011

יחסי ישראל והאיחוד האירופי: הכסף מדבר חזק יותר מהפוליטיקה

פורסם: יום שישי 25 נובמבר 2011 באתר אפשר לחשוב

ערן צדקיהו ויואב שמר-קונץ

ביום רביעי, ה-16 בנובמבר 2011, השתתפנו בשימוע בפרלמנט האירופי בשטרסבורג תחת הכותרת "חופש לאסירים הפוליטיים הפלסטיניים" תחת חסותה של קבוצת "השמאל האירופאי המאוחד – השמאל הסקנדינבי הירוק" (GUE/NGL), קונגלומרט של מפלגות שמאל אשר מהווה מיעוט בפרלמנט. בנוסף לחברי הפרלמנט האירופי, השתתפו בדיון נציגים פלסטינים ובהם מנהל מרכז "אנסאן לדמוקרטיה וזכויות אדם", עו"ד עיסא שויקי ממחנה הפליטים דהישה, ואחמד אל-עיסא מארגון "בדיל – מרכז המידע לזכויות השיבה והתושבות הפלסטיניות" מבית לחם. עיסא קראקע, השר לענייני אסירים ברש"פ, ופדוא ברגותי, אשתו של מנהיג התנזים הפופולרי, נאלצו לבטל את השתתפותם.

אחמד אל-עיסא פתח עם בעית האסירים וטען שהבעיה טמונה בכיבוש. אם נסיים את הכיבוש, אמר, יפתרו מאליהן שאר הבעיות. אל-עיסא אף הצהיר שישראל מחזיקה בגופות אסירים עד לתום תקופת מאסרם. חברת פרלמנט דנית שביקשה הוכחות להאשמות נותרה ללא מענה, ופנייתנו לארגון "בצלם" נענתה כי לארגון לא ידוע על מקרים כאלו.

אולם הנקודות החשובות באמת שעלו מהדיון לא עסקו בסוגית האסירים דווקא, אלא במדיניות האיחוד האירופי כלפי הסכסוך הישראלי פלסטיני באופן כללי. כמה חברי פרלמנט ציינו בדיון כי לאיחוד אין מדיניות חוץ אחידה ומגובשת והוסיפו כי בכל הנוגע לסכסוך הישראלי פלסטיני המדיניות נקבעת על ידי הממשלות השונות, כל מדינה והמדיניות שלה. ניתן להמשיך ולפעול למען התניית היחסים הכלכליים עם ישראל בכיבוד זכויות האדם בשטחים המוחזקים על ידה, הסכימו הנוכחים. אולם נראה כי ביחסי ישראל-האיחוד האירופי, הכסף מדבר וכל היתר לא חשוב. אכן ישנם גינויים למכביר, הצהרות ולחצים דיפלומטיים. האיחוד מודאג מחוסר ההתקדמות בתהליך השלום. אך מנגד פועלת דיפלומטיה ישראלית שקטה ויעילה, הנתמכת בשתדלנות של חברות ישראליות ובינלאומיות.

ארגוני זכויות אדם פלסטיניים (ומעט ישראליים) קוראים מזה שנים לאיחוד להקפיא את היחסים עם ישראל או להתנות את שדרוגם בהתקדמות בתהליך השלום או בשיפור מצב זכויות האדם בשטחים. הדרישה מסתמכת בעיקר על סעיף 2 בהסכם השיתוף בין ישראל לאיחוד האירופי, הקובע כי כיבוד ערכי זכויות אדם ודמוקרטיה עומד בבסיס ההסכם. אך הסכם הסחר לא הוקפא; הוא מתקדם כמעט ללא הפרעה בתחומים רבים. ישראל לא מתרגשת מהגינויים, אבל אל תעזו לגעת בהסכמי הסחר שלה עם האיחוד האירופי.

הרעיון של תומכי הפלסטינים בפרלמנט האירופי הוא ליצור מדיניות חוץ קוהרנטית של מקל וגזר: יתקדמו בתהליך השלום – נתקדם ביחסים, אחרת נעצור את שדרוג היחסים ואולי אף נפעל להקפיא את ההסכם הנוכחי. הדאגה באירופה גוברת וקבוצת העבודה הבלתי רשמית לזכויות אדם בין ישראל לאיחוד שודרגה לועדה של ממש, כפי שמקובל במדינות חשוכות עימן מתעסק האיחוד האירופי. אולם נכון לעכשיו לא התקבלה בפרלמנט האירופי כל החלטה ממשית הלוחצת על ישראל. דיבורים לחוד ומעשים לחוד.

למשל, יו"ר הפרלמנט האירופי פנה ליו"ר הכנסת במכתב רשמי לפני כשנה וחצי, בו הוא מביע דאגה מהסנקציות נגד חה"כ חנין זועבי בעקבות השתתפותה במשט לעזה, ומחקיקה אנטי דמוקרטית בכנסת. יושב ראש הכנסת, ראובן ריבלין, ענה לו במכתב רשמי, בו גרס כי המתרחש בכנסת אינה מעניינו של האיחוד האירופי אלא עניין ישראלי פנימי. אולם כיום, כשאין אפילו מראית עין של תהליך שלום או של פינוי מאחזים ולאור החקיקה האחרונה המגבילה תרומות לארגוני זכויות אדם הפועלים בישראל (הפוגעת באינטרסים של האיחוד בישראל), ספק אם האיחוד ישתוק.

חשוב לציין שבענייני מדיניות חוץ ובטחון לפרלמנט האירופי אין השפעה של ממש, והוא פועל בעיקר ברמה ההצהרתית. מי שמחליט אלו הן הממשלות. מהו אם כן התפקיד הקונסטורקטיבי אשר יכול לשחק האיחוד האירופי בסכסוך הישראלי-פלסטיני? נראה כי כעת האירופאים מייבאים את הסכסוך המזרח תיכוני למסדרונות האיחוד. ה"לובי" הפלסטיני קטן, חסר השפעה במועצה או בנציבות האירופיים, ובעיקר עסוק בכתיבת דו"חות וגינויים. ממשלת ישראל מצדה מתעלמת מן המציאות ופועלת בהתמדה, בתמיכת ארגונים יהודיים וחברות מסחריות, לקדם את שדרוג היחסים הכלכליים עם האיחוד, ובו בזמן מגבילה את החופש של האיחוד לפעול בישראל על ידי חקיקה מבית. במקום לייבא את הסכסוך ואת השלילה ההדדית מהמזרח התיכון לאירופה, על האיחוד האירופי לנצל את נסיונו ההיסטורי בהפיכת אירופה המדממת ליבשת של שלום ולהשתדל יותר למצוא את תפקידו כגשר בין העמים.


ערן צדקיהו הוא סטודנט לתואר מוסמך בחוג למזרח תיכון באוניברסיטה העברית. עבודת התזה שלו עוסקת בפיצל אל-חסיני. מתגורר בשטרסבורג אך ממשיך להתעסק בפוליטיקה המקומית בבלוג שלו דברים שרואים משם.

יואב שמר-קונץ הוא דוקטורנט ללמודי אירופה באוניברסיטת שטרסבורג.

יום שישי, 4 בנובמבר 2011

פוסט אישי על תחבורה ציבורית - אני יורד מהפסים

"תכתוב על משהו אישי!" ייעץ לי חבר קרוב, זה יוסיף נופך ייחודי לבלוג שלך­. "תכתוב על שטרסבורג" הוא אמר, "תכתוב על מה שקורה לך". באמת שניסיתי, אבל בכל פעם שהתחלתי לכתוב על חיי החדשים בשטרסבורג יצא לי משהו פוליטי שקשור כך או אחרת במדיניות, בישראל ובפלסטינים.אך על הסכסוך ועל פוליטיקה כל אחד יכול לכתוב ולכל אחד יש דעה, לכן החלטתי להקשיב לחברי הטוב ולכתוב על משהו אישי, על תחבורה ציבורית... בירושלים!

גילוי נאות, את התחבורה הציבורית בירושלים זכיתי להכיר מלפני ולפנים, לאחר שחרורי מצה"ל עברתי לחזית והייתי לראש צוות מאבטחים בתחבורה הציבורית בירושלים. התנסות זו בתקופת השיא של האנתפאדה הייתה לחוויה מעצבת בחיי, והשפיע על היחס שלי לירושלים, לאלימות ולתחבורה ציבורית.

אז יצאתי מהמוסך, סעדתי את ליבי ב"חומוס תלפיות" (בכל זאת אני בביקור מחווה בעיר) ויצאתי לתחנת האוטובוס בדרכי לאסוף דבר מה ממלון אמבסדור במזרח העיר. "כיצד אגיע לשם בדיוק?" שואל מוחי הקודח בעודי מביט בעיני עגל בתחנת האוטובוס שמול סטקיית צדקיהו. "מתי יגיע האוטובוס?" שאלתי את עצמי. "להיכן הוא יקח אותי וכיצד אמשיך משם?" שאלות אלו ואחרות נותרו באוויר ללא מענה, שכן נוסע ירושלמי המסתמך על אגד באי ידיעה מתמדת. לפתע נזכרתי בקווי האוטובוס הנפרדים לערבים, אותם מיניבוסים המשמשים את האוכלוסיה הערבית של ירושלים המזרחית, בעיר שחוברה לה יחדיו. הרי המיניבוסים הכחולים העושים דרכם צפונה לעיר העתיקה ממחסום רחל שבפאתי בית לחם עוברים בדרך חברון. גמרתי אומר בנפשי לעלות על אחד מהם עד לשער שכם, משם אצעד ברחובות העיר הערבית עד ללובי הנכסף של מלון אמבסדור. דקה ושתי דקות... אי הודאות בתחנה החדשה נותרה בעינה. רק שכעת הרכב האוכלוסיה השתנה. לצד היהודים הירושלמים עמדו ערבים ירושלמים. חובשי כיפה ופיאות לצד פועלי בנין מעשנים, משפחות מרובות ילדים עם אמהות עטויות כיסוי ראש לצד סטודנטיות קשות יום. כולם מחכים כחום היום (ואני רק מתענג לקול הצופרים על השמש המזרח תיכונית וחומק מעשן הסיגריות). מינבוס אחד לא עוצר, הוא מתפקע מנוסעים שככל הנראה כבר מילאו אותו במחסום. לבסוף, אחרי המתנה ארוכה אנחנו עולים על מיניבוס שלישי שעובר, הראשון שעוצר, אשר מוביל אותנו לשער שכם. יהודי בודד דחוק בין פלסטינים, ערבים מזרח ירושלמים וערביי ישראל החיים כולם בין הקו הירוק לגבולה המוניציפלי של העיר (מזרח ירושלים), קורא הקוראן מסלסל ברדיו ובעל מסביר לאשתו בערבית שגרפל הוא בטוח מרגל של המוסד "אחרת למה שביבי יטרח לפגושו" בעודו שולח לעברי מבט מלא חשד.

ירדתי ברחוב הנביאים המזרחי, בואכה שער שכם והחלתי לצעוד צפונה, סופג כל מיני מראות, ריחות, קולות ולחשים, אשר ניגנו עלי כמו הייתי עוּד. מברך לשלום מכרים מן העיר המזרחית, מספר בגאווה מוצנעת לאלו שתוהים לאן נעלמתי שאני גר עכשיו בצרפת. קורץ למרכז שאטובריון הצרפתי ברחוב צלאח אל-דין וממשיך לעבר מסגד שיח' ג'ראח. בסמוך לקבר שמעון הצדיק תכונה רבה, שוטרים ואברכים בכל פינה. "הילולה לכבוד שמעון הצדיק" מסבירים לי שני תלמידי חכמים את פשר ההמולה. לשאלתי הם מסבירים לי שהוא היה כהן גדול בימי בית שני "לפני בערך שלושת אלפים ומשהו שנה" מסבירים לי בידעות שני האברכים וממהרים לשוב לעיסוקיהם, אני חושב לי "מה זה באמת משנה, תקופת הברונזה המאוחרת או התקופה ההלניסטית, העיקר הגאולה".

בלובי של המלון פגשתי את המנחה שלי, לקחתי מידיו את הדפים שלי, הקשורים בתזה הלא נגמרת שלי ומיהרנו איש לדרכו, הוא להרצאתו בכנס על ה"אביב הערבי" שהתקיים במלון ואני להר הרצל, לפגוש את הפועל הערבי שסידר לי החבר השיפוצניק. "איך הכי טוב להגיע מכאן לשם?" שאלתי את עצמי, ואז נזכרתי ברכבת הקלה שעוברת על כביש מספר 1, הוא קו התפר בין העיר המזרחית למערבית. בהר הרצל הרי ממוקמת התחנה הסופית של הרכבת, "אהיה שם בעוד 20 דקות" אמרתי לחבר.

צעדתי לאורך קו התפר, מין אזור ביניים שכזה, בדרכי לתחנה הממוקמת על כביש מספר ,1 על דרך חייב בר לב, בין שיח' ג'ראח הערבית למעלות דפנה החרדית, מול בסיס יהודאי של משמר הגבול. בתחנה, בינות לחרדים לערבים ולמג"בניקים, מתקתק לו השעון בספירה לאחור – בעוד 4 דקות תגיע הרכבת ומפות משוכללות מסבירות את תוואי הנסיעה. ממש כמו בשטרסבורג. אחרי המתנה של 10 דקות עמד השעון על 2 דקות, כפי שהסברתי לתלמיד החכם שעמד לצידי "יום בעיניה כאלף שנה..." עוד כ 10 דקות וחלפו להן 2 הדקות שעל הלוח והרכבת הגיעה. כולם יחדיו נדחקים פנימה, יורדים מתנגשים בעולים, נוסעים זועקים "רגע!!" לנהג אלמוני שלא שומע, והכרוז האלקטרוני מכריז בשלוש שפות: "תחנת שמעון הצדיק, מחטת א-סמעון א-סידיק" לשמע הערבית נשמעים צחקוקים מתוך הדבוקה האנושית המזיעה. גברת עוטה חג'אב מועדת לעברי ואני מראה לה היכן להחזיק. עלמת חן יהודיה מפנה לה מקום במעקה אך מעווה את פניה בגועל לעבר חברתה "איכס, ערביה" היא מסננת. צלם עטור וסט וציוד מקצועי, מכוון את המצלמה לעבר הידיים האוחזות במעקה, ידיים המגששות באפילה לאחוז דבר מה יציב כדי שלא ליפול, "מטעם מי אתה מצלם?" שואל מג"בניק בחופשה, נער תימני בעל ארשת חצופה. הצלם המבוגר לא עונה. חברו של השוטר, מג"בניק רוסי, גברתן עם קעקוע כלשהו לאורך הצוואר דורש לפתע לראות תעודת עיתונאי. השניים טוענים שאסור לצלם במרחב הציבורי ושבכלל לצלם אנשים בניגוד לרצונם זה הטרדה מינית. בעודנו עוברים את תחנת Damascus gate, שער שכם, באב אל-עמוד השיב הצלם למג"בניקים שהוא אוחז במצלמה הזו עוד לפני שהם נולדו בכלל וויכוח החל מתלהט. הנערים במדים טענו לייצג את החוק והאשימו את הצלם בהטרדה מינית, אזרח שהתערב בשיחה אמר לשוטרים-חיילים בחופשה שהם מבזים את המדים שלהם ושיפסיקו להציק לאנשים סתם כך. הדבוקה האנושית המורכבת מחרדים, ערבים, תושבי מזרח ירושלים, שועפאת ופסגת זאב כאחת, היו מרותקים כולם למאבק המשולש שהתנהל בקרון.

"על פי החוק" העיר האזרח "מותר לכל אחד לצלם בכל מקום כל עוד זה לא שטח צבאי סגור". המג"בניקים הביטו בו בעיני עגל, ואז אמר הרוסי לתימני "עזוב אותו, זה בטח מניף דגלים בשיח' ג'ראח" הצלם, שהיה ערבי, ביקש לסיים בשלב זה את הדיון והוציא תעודת עיתונאי. האזרח, זה הייתי אני, הכריז שאין זה מעניינו של השוטר איזה דגל אני מניף ואיפה. השוטרים ירדו בתחנת אל-בלדיה, כיכר ספרא, סיטי הול. בשלב זה המוני נוסעים צבאו על הדלתות ולא נתנו לרכבת להמשיך בדרכה. הנהג כנראה קיבל קריזה והשתמש במערכת הכריזה "יש עוד רכבת ריקה מנוסעים ממש מאחורי" הוא הכריז, ואברך ירושלמי שכם אחד עם סטודנטית צעירה הדפו החוצה גברת זקנה שחסמה את דלת הקרון בגופה.בכל התחנות ברחוב יפו עמדות התשלום האוטומטיות היו מנופצות, מזל שהרכבת עדיין פועלת בחינם. בתחנת הדוידקה כמעט וירדתי לפזצט"א כשהכרוז ירה במהירות ושלוש פעמים ברצף, "דוידקה! דוידקה! דוידקה!" (בשלוש שפות) בחולפנו על פני המרגמה הפרימיטיבית מבית היוצר של מקווה ישראל. להר הרצל הגעתי באיחור של 20 דקות, שם פגשתי את עומרי, מנהל העבודה ואת אליאס הפועל, בשלב זה המשכתי ביומי מיוזע, מאחר ועצבני.

תחבורה ציבורית זה תרבות ממש, זה לא רק עניין טכני. מערכת תחבורתית טובה ואיכותית היא אחד ההבדלים בין העולם ה 1 לעולם השלישי, חשבתי לעצמי. למערכת תחבורה ציבורית איכותית או גרועה יש השלכות עמוקות ביותר על רבדים רבים בחיינו האישיים ובסביבת מגורינו. במדינה נאורה כשלנו זאת היא זכות שעל האזרחים לדרוש מהמדינה ומהשלטון המקומי. הדרך בה אנחנו צורכים תחבורה ציבורית, כמוה גם אופן הנהיגה שלנו, משקפת את התרבות והחינוך הקולקטיביים שלנו. צרכני התחבורה הציבורית בישראל לפעמים ממש יורדים מהפסים, ומצב הנהגים בה לא הרבה יותר טוב, זאת במידה רבה מאחר ואין להם אלטרנטיבה טובה אם הם יבחרו להשאיר את הרכב בבית.

להבנתי, סאגת הרכבת הקלה, שנמשכה מזה כעשר שנים ופגעה בירושלים באופן קשה, נמשכת גם אחרי כניסת הרכבת לפעולה. השימוש בכלי תחבורה זה מצריך שינוי תודעתי ותרבותי, בהתנהגותנו במרחב הציבורי וביחסינו לזולת. לרכבת הקלה בירושלים תפקיד פוליטי. התוואי שלה מתחיל בפאתי רמאללה, בשכונת פסגת זאב שבמזרח ירושלים, עובר בשכונת שועפאת הפלסטינית וממשיך לאורך קו התפר בסמוך לאזורים החרדיים והערביים של העיר. אז נכנסת הרכבת למרכז העיר המערבית, ממשיכה לבית הכרם ומסיימת בהר הרצל, בואכה יד ושם, עין כרם ובית וגן החרדית.

בעיר שבה לחרדים יש קווי מהדרין, לערבים מיניבוסים צבעוניים ולחילונים יש קווים משל עצמם, נפגשים כל אלו לפתע בקרונות הרכבת החדשה, מה שהופך את השימוש ברכבת הקלה לקשה למדי עבור רבים, אשר מגלים לראשונה את האחר. הרכבת הקלה בירושלים, למרות כל בעיותיה, למרות התוואי הפוליטי שלה (שאי אפשר להכחישו) ולמרות שאני לא נמנה על אוהדיה, מכריחה את משתמשיה להתמודד עם המציאות הירושלמית המודחקת. מן ההכרח שהיא תאלץ אותנו לשנות את התנהגותנו במרחב הציבורי, ומן ההכרח שהיא תשנה את הדינמיקה החברתית בעיר.

נחתנו בבאזל, עלינו על רכבת שהגיעה כמו שעון שוויצרי. בתחנה המרכזית בשטרסבורג עלינו על הטראם ותוך כמה דקות היינו בבית. כל כך יעיל, כל כך פשוט, אך עם זאת גם קצת קר ומנוכר.

יום שבת, 24 בספטמבר 2011

הצבעה חוזרת

זה היה ברור כשמש. ההצבעה באו"ם בוא תבוא. כולם ידעו את זה במשך שלושים החודשים האחרונים, שלא נאמר בשלושים השנים שקדמו ליום ההצבעה באו"ם. למרות זאת נראה היה שרק צד אחד התכונן ליום הזה כמו שצריך ואילו הצד השני נותר בזחיחותו, עיוור למתרחש לנגד עיניו. הצד הזחוח ידע לדבר יפה על צדקת דרכו, אך בשטח נעשה הכל כדי להתכחש למאורעות הגדולים שהתרחשו סביב. הזחיחות פשתה בכל, מקטן עד גדול, וכגודל הזחיחות כך עוצמת המכה, ההלם וההרס שחיכו להם מעבר לסיבוב.

בשלב הסופי נראתה הפניה לאו"ם כמוצא היחיד. לא שלא נעשו ניסינות תיווך, אך לעיתים נראה היה כי המתווכים רצו בהצלחת התהליך יותר מהצדדים הניצים עצמם, כך שכל הידברות נידונה מראש לכישלון. זאת למרות שהיה ברור כבר אז שאין מוצא אחר חוץ מחלוקת הארץ לשתי מדינות, שזה הרע במיעוטו, אך רע הכרחי לאור החלופה, לאור המלחמה. ההנהגה השלטת בצד הזחוח התמידה בסירובה, דחתה כל יוזמת שלום והוקיעה כל "בוגד" שמוכן היה לפשרה ולהידברות עם הצד השני. הצד הזחוח התנהג כאילו הוא הצד החזק במשוואה, מה גם שהדבר לא היה מעוגן במציאות.

בינתיים בצד השני הכינו שיעורי בית, התכוננו היטב ליום הפקודה. בעשורים שקדמו להצבעה באו"ם הם בנו מוסדות שלטון מאורגנים, סללו כבישים, בנו ישובים, פיתחו כלכלה וקבעו עובדות בשטח. בזירה הבינלאומית הופגנה יכולת דיפלומטית יוצאת דופן. העבודה החלה מהרגע שהועדה הגישה את מסקנותיה, אך למעשה היא החלה עוד קודם לכן, העשייה הדיפלומטית להקמת מדינה בארץ הקודש היתה מושרשת עמוק בתנועה הלאומית מראשיתה.

בהצבעה בעצרת לכל מדינה יש קול שווה, ובזאת ניתן האות למערכה שמאחורי הקלעים. אפריקה ואמריקה הלטינית היו ליעדים מרכזיים לשתדלנות, שוחד ושכנועים של שני הצדדים. אך בסופו של דבר המפתח להכרעה היה בידי וושינגטון, אשר לה מנופי השכנוע המשמעותיים ביותר. נציג הועד הערבי העליון לאו"ם גמ'אל אל-חוסייני, אמר בהתייחסו להצבעה כי "אמריקה היא אויבינו הגדול ביותר", אמר וצדק. ארצות הברית הלכה בסוף עם היהודים לאחר שב 25 בנובמבר 1947 הוכנס למערכה התותח הציוני הכבד חיים וייצמן, ששיגר שני מברקים ישירים לנשיא טרומן, בהם הביע את "חרדתו העמוקה "שמא התכנית [החלוקה] לא תצליח" להשיג רוב של שני שלישים. ויצמן אף הזכיר לנשיא את הבטחותיו "כי ארצות הברית תגייס את התמיכה הדרושה לאישור החלטת החלוקה בידי האו"ם" ולבסוף הפציר בטרומן "לבחון מה ניתן לעשות לגבי צרפת, סין, יוון, טורקיה..." ורשימה ארוכה של מדינות נוספות.

בסופו של דבר כולם מכירים את החלטה מספר 181 של העצרת הכללית של האו"ם, היא החלטת החלוקה מיום 29.11.1947 אשר הכריזה על חלוקת הארץ לשתי מדינות – מדינה יהודית ומדינה פלסטינית. ההחלטה אף קבעה שירושלים (ובית לחם) תהיה לשטח בינלאומי. יהודים בארץ ובעולם יצאו לרחובות וחגגו – הם חגגו את החלטת האו"ם שקבעה הקמת מדינה ערבית על שטח נרחב מהארץ לצד מדינתם, הם חגגו למרות שירושלים לא היתה בריבונותם. הערבים לא חגגו, הם דחו את ההצבעה ובחרו במאבק, טעות שהם מבכים ומשלמים עליה עד היום. בסופו של יום לא החלטות האו"ם ולא קווי המחרשה קבעו את גבולות המדינה, איפה שנעצרו הצבאות שם קמה המדינה היהודית ושם התמוטטה המדינה הפלסטינית. ערביי הארץ לא זכו לממש את העצמאות שניתנה להם באותה הצבעה מ 1947, זו שנדחתה על ידי מנהיגיהם.

אולם גם לא כל היהודים שמחו, האצ"ל, הלח"י ושאר חסידיו של זאב ז'בוטינסקי לא הצטרפו לחוגגים. למחרת עצרת האו"ם הכריז מנחם בגין (אז מפקד האצ"ל), כי "ביתורה של המולדת הוא בלתי חוקי. הוא לא יוכר לעולם. חתימת מוסדות ויחידים על חוזה הביתור משוללת כל תוקף. היא לא תחייב את עם ישראל. ירושלים היתה ותהיה לעולמים בירתנו. ארץ-ישראל תוחזר לעם ישראל. כולה. לנצח." הרוויזיוניסטים בארצות הברית פרסמו מודעת התנגדות לחלוקה בעיתון ה"ניו יורק טיימס", בין החותמים היה האקדמאי הצעיר בנציון נתניהו.

התפוח לא נפל רחוק מהעץ וביבי הבן הפך לעלם ברוך כשרונות, הנושא את בשורת האב מזה כמאה שנה, ברהיטות שאין כדוגמתה. עוד בהיותו בחור צעיר הכריז נתניהו שהוא אינו מאמין בזכות הפלסטינים למדינה. בראיון מ 1978 מציע ביבי הצעיר לתת שיוויון זכויות לערביי הגדה ורצועת עזה ובכך להקים מדינה אחת לכל אזרחיה. ביבי אף הגדיר אז את שורש הסכסוך בחוסר הנכונות הערבית לקבל את ישראל. נראה כי למרות שבמציאות הרבה השתנה מאז, לא הרבה השתנה בתפיסת עולמו של בנימין ניתאי הצעיר, שגדל להיות ביבי, מלך ישראל.


ביבי יודע לדבר, על זאת אין ויכוח. אבו מאזן רהוט פחות אך כאנדרדוג הוא אהוד יותר, וכך חובבי הספורט שבינינו זכו אתמול לצפות בתחרות ההסברה המרשימה בעולם, קרב האשמות הדדיות, טורניר דיבייטינג מהמעלה הראשונה. ככה זה, כאשר ההסברה מחליפה את המדיניות, המילים מחליפות את המעשים. בימים האחרונים עקבתי בהתמדה אחרי הנאומים והפרשנויות. האמת? התאכזבתי. כאוהד שרוף של הטורניר הישראלי פלסטיני ציפיתי ליותר, ציפיתי לשמוע משהו חדש מעבר לקלישאות. אך המגרש אותו מגרש, והשחקנים אותם השחקנים.


להלן רשימה חלקית ביותר: ועדת פיל (לא וודהד), הועדה האנגלו-אמריקאית (לא מוריסון-גריידי), אונסקו"פ, החלטת החלוקה (לעיל), ולאחר קום המדינה עוד ועוד משלחות שלום ויוזמות תיווך שקצרה היריעה מלפרט. גם את המלחמות והמאבקים לא נפרט כאן, את הכל כבר עברנו. אפילו את הכרזת העצמאות הפלסטינית עברנו, עם ממשלת כל פלסטין שהכריזה מעזה על בירתה בירושלים עוד לפני שהציונים עשו כן, ואת הכרזת העצמאות הפלסטינית מנובמבר 88, אז הכריזו הפלסטינים על הכרתם במדינת ישראל ובהחלטות האו"ם 242 ו 338. עברנו גם את הקמת הרשות הפלסטינית. ועדיין אין לפלסטינים מדינה. להערכתי גם לא תהיה להם עצמאות בין הירדן לים כל עוד הרוויזיוניסטים בשלטון.

לא מזמן שמעתי דובר פלסטיני הבקיא בפרטי הסכסוך אומר שזה מסובך מאוד, כל הסכסוך הזה שלנו. הוא המשיך ואמר שגם לנחות על הירח נשמע לו מסובך אבל כנראה שהיה מי שרצה מספיק לנחות על הירח, ועם הרצון הזה הם הצליחו להתגבר על הקשיים. נראה לי, אמר אותו פלסטיני. שאם רצון אמיתי לשלום קיים פה על הארץ, בקרב העם והמנהיגים, אז אפשר יהיה לעשות שלום בקלות, למרות שזה מסובך.

"בוא נשב ונדבר עכשיו" קרא ביבי לאבו מאזן, בעוד שר החוץ שלו קם ועזב את האולם עם פתיחת נאומו של ראש הרשות הפלסטינית, משל היה מחמוד אחמדינג'אד. היסטוריה אף פעם לא חוזרת על עצמה במדויק, המצב היום שונה מבעבר, הפיצול הפנים-פלסטיני, אביב העמים הערבי והמחאה החברתית בישראל משנים את הזירה, אך בכל זאת ניתן ללמוד דבר או שניים מההיסטוריה. אז בואו נדבר דוגרי, הצורך של ישראל לסיים את הסכסוך עם שכניה הוא אמיתי, לא רק מעמדה של ישראל באזור ובעולם ניצב על הכף, אלא גם העתיד של התרבות היהודית והישראלית במאה העשרים ואחת תלוי ביכולת ליצור תרבות פתוחה ועשירה שתתייצב בכבוד לצד תרבויות העולם, זה תלוי כמובן קודם כל ביכולת שלנו לחיות בשלום עם שכנינו.