האם גדר ההפרדה מונעת פיגועים?

פורסם לראשונה באתר אפשר לחשוב ביום ראשון 19 פברואר 2012

מאז 2002 בונה מדינת ישראל את גדר ההפרדה אותה היא מגדירה גדר בטחונית וזמנית. מאז שנת 2004 חלה ירידה משמעותית באלימות ההדדית בין ישראלים והפלסטינים ברחבי הארץ. רבים נוטים לקשור בין הקמת הגדר לבין הירידה במספר הפיגועים נגד ישראלים בשטחי מדינת ישראל, אולם ברצוני לבחון את הקשר שבין גדר ההפרדה לבין הירידה בטרור בהקשר רחב יותר.

הרעיון לבנות גדר הפרדה כצעד בטחוני-פוליטי חד צדדי עלה בראשם של מקבלי ההחלטות בישראל באמצע שנות התשעים, במקביל לתהליך המדיני ולהקמת הרשות הפלסטינית. בתקופה זו, לצד ההתקדמות המדינית, התבצעו בישראל מספר פיגועי תופת על ידי מתנגדי ההסכם, בעיקר מקרב החמאס והג'האד האסלאמי. במקביל החילה ישראל הגבלות תנועה מחמירות על הפלסטינים בתוך השטחים והכניסה לישראל נאסרה עליהם. בניית הגדר לא יצאה לפועל עד שנת 2002, אז החליט ראש הממשלה אריאל שרון על בנייתה בעקבות אינתיפאדת אל-אקצא וגל הטרור ששטף את הארץ בעקבותיה. בראשית 2002 הגיע מספר הפיגועים בישראל לשיא. בין שלהי מרץ למאי 2002 יצא צה"ל למבצע חומת מגן וכבש מחדש את הערים הפלסטיניות בגדה המערבית. בניית הגדר החלה מיד בתום המבצע, אולם רק בשנת 2004 חלה הירידה הדרמטית במספר האירועים האלימים בארץ. ניתן לומר שב-7 השנים האחרונות ישראל אינה סובלת באופן משמעותי מטרור שמקורו בגדה המערבית, אף שרק כ-60% מגדר ההפרדה נבנו עד כה והפרצות הגדולות בשטח מוכרות לכל. את הירידה באירועי הטרור יש לתלות אם כן בסיבות נוספת מעבר לבניית הגדר שטרם הסתיימה. חלקן תלויות בפעולות ישראל וחלקן תולדה של נסיבות פלסטיניות פנימיות.

ראשית, הכוח הצבאי והמודיעיני הישראלי. עם כיבוש הערים הפלסטיניות במבצע חומת מגן צה"ל ריסק את תשתית ארגוני הטרור בגדה המערבית (מבלי להכנס להשלכות החמורות של מבצע זה על האוכלוסיה האזרחית ועל הרשות הפלסטינית). כשיצא צה"ל מן הערים הללו הוא הותיר אחריו תשתית מודיעינית מבוססת, כך שמרבית הסיכולים שהתבצעו מאז התרחשו עמוק בתוך השטחים, בערים, בכפרים ובבתים של פעילי הטרור ולא במחסומים או למרגלות הגדר. דוגמה לעומק החדירה המודיעינית של ישראל בגדה ניתן לראות במוסעב חסן יוסף, בנו של ראש החמאס בגדה, אשר היה במשך עשור לסוכן הבכיר ביותר שהפעיל השב"כ בשטחים.

שנית, הפלסטינים עצמם הגיעו למסקנה שפיגועי התופת והמאבק המזוין מביאים להם יותר נזק מתועלת בזירה הבינלאומית בעולם שאחרי 9.11, והפנימו את יתרונות המאבק העממי בשטח ובזירות הדיפלומטית והתקשורתית כאחת. ניתן לומר כי הארגונים החברים באש"ף זנחו את מדיניות האלימות כנגד אזרחים ישראלים מערבית לקו הירוק. יתרה מזאת, מאז העימות בין פת"ח לחמאס שהתפרץ במלוא עוזו בעזה במחצית שנת 2007, מדכאת הרשות הפלסטינית בשיטתיות את פעילות חמאס בשטחים, לא בגלל הסכנה שנשקפת לישראל מפעילי האסלאם הקיצוני אלא בראש ובראשנה בגלל הסכנה שנשקפת לרשות הפלסטינית עצמה. על כך ניתן להוסיף שמעבר לירי מוגבל של קסאמים מרצועת עזה לעבר ישראל, נראה שגם בחמאס לא מתאמצים מדי לשגר מחבלים מתאבדים לשטחי ישראל בשבע השנים האחרונות. גם כיום ישנן פרצות ענק לאורך תוואי הגדר, בין אם בדרום הגדה, בתוואי עוטף ירושלים או בצפון הגדה המערבית. כפי שמוכיחה עזה, גדר אינה יכולה להביא לסגירה הרמטית של שטח והיא איננה ערובה לביטחון. אם הגדר כל כך נחוצה לבטחוננו, הרי שלאור הפרצות הרבות שבה ניתן לומר כי בטחוננו מופקר. אולם מאחר והטרור אינו משתולל עוד ברחובות גם הלחץ הציבורי לבניית הגדר שכך וכמעט שאינו נשמע.

אזרחי ישראל ברובם אינם מרגישים את הגדר, אולם לעצם קיומה יש השפע שלילית עצומה על חיי הפלסטינים בשטחים, במזרח ירושלים, בבית לחם, בקלקיליה, ובמקומות רבים נוספים. ההתעקשות של משרד הביטחון להמשיך ולבנות את גדר ההפרדה סביב הכפר אל-ולג'הבניגוד לדעתם של כמעט כל הנוגעים לעניין מעידה במשהו על הכוונה האמיתית שעומדת מאחורי המשך בניית הגדר – קביעת חד צדדית של גבול פוליטי בין ישראל לגדה המערבית מבלי לקיים משא ומתן מדיני או דיון ציבורי משמעותי. יש להזכיר שמדיניות זו הוכיחה את עצמה כנפסדת מספר פעמים מאז סוף שנות התשעים. ההשפעה המסוכנת ביותר של הגדר היא בכך שהפכה את מציאות ההפרדה וביתור המרחב לעובדה מוגמרת. עבור ישראלים ופלסטינים רבים, בית לחם וירושלים, הנמצאות מרחק הליכה זו מזו, נמצאות מעבר להרי החושך. החיים במציאות מדומה, בה פריז או ניו יורק קרובות יותר לשכונת גילה מאשר לבית לחם הסמוכה, אינם בריאים ולא יוכלו להוביל לעתיד טוב יותר באזור.

לאחר כעשור של סבל, אלימות והפרדה כפויה, כמו גם אחרי כעשרה מליארד שקלים מכספי משלם המיסים בישראל, הגיע הזמן לשקול מחדש את המשך בנייתה של גדר ההפרדה ולדון ברצינות בהשלכותיה ובתרומתה להפחתת הטרור. יש לשים על השולחן את המטרות האמיתיות מאחורי בניית גדר ההפרדה ולתת לציבור להכריע בסוגיה חשובה זו
.

From acknowledging the problem to solving it – an Israeli Palestinian confederation

First published in Hebrew on Can Think, a platform for political dialogue 

In his article published on January 24^th, Dr. Yair Wallach argues that the the window of opportunity for a two states solution to the Israeli Palestinian conflict is closed already. Wallach calls to give up on the illusion of the temporality of the Israeli control in the Palestinian territories and to recognize the bi-national reality that exists between the Jordan River and the Mediterranean. The author thus proclaims the end of the Zionist project and the final failure of the Palestinian National Movement. In my opinion, this declaration is premature, and fails to take into account what Israelis and Palestinians themselves really want. And this, so soon after the winds of the Arab spring blew over the Middle-East showed that the question of what “the people want...” cannot be ignored. Nevertheless, the following is not an attempt to present an opinion contradicting that of Wallach, nor to answer the question he raises, but rather to continue his line of thought towards a possible solution. 

The Palestinian National leadership objected from its beginning to the creation of a mutual bi-national framework and refused the establishment of institutions for joint government with the Jews all along the 1920s and 30s. This ongoing Palestinian refusal finally started to weaken during the 1970s and 80s, and ended with Yasser Arafat’s declaration in late 1988 of the PLO’s recognition of the United Nations Security Council Resolution 242 and 338, which amounted to the recognition of the state of Israel. In 67 Israel was led by its army, which presented the control over millions of Palestinians in the occupied territories as a done fact to its state. At first the Israeli state saw these territories as a bargaining chip towards a peace agreement with the Arabs, but as the Palestinian gradually leaned towards recognizing Israel, the latter deepened its control and presence in the territories up to the point where it became its official policy and a supreme value.

Both sides now oppose a bi-national reality. With the presence of the Israeli Defense Force as a Jewish army, and a strong and frustrated Palestinian national ethos on the other side, it seems as though recognition of a bi-national reality with the same civil rights for all is a recipe for civil war and ethnic violence comparable to the Balkan wars that erupted around the fall of Yugoslavia in the 1990s. 

On the other hand, as Wallach notes, reality is striking us in the face. Israel, so it seems, does not want and cannot give up on the territories, and it looks as though the Palestinians themselves are not fully ready to give up on their dreams. Geographically and economically, as well as historically and culturally speaking, there is a great logic to manage the country as one unit. On the national and political level the conflict could be resolved by forming a confederative super-framework, democratic and secular, that would be administered by a federal mechanism, as already exists in other places in the world. Inside this framework two cultural and religious autonomies will reside, one on each side of the green line. In fact, it would also be possible to decide on a triple framework composed of three autonomies: Israel, the West Bank and the Gaza Strip. In such a configuration, all sides would have to compromise on sovereignty, or on their demand for independence, and let go of their dreams so that their nightmares will not come true. On the other hand, they would actually regain the lost parts of their historical homeland.

This proposal, fantastic as it may sound, is no less logical than erecting one or more states between the river and the sea. In any case the suitable institutional framework will have to be tailor made, as indeed institutions should be made to serve the people and not the other way around. As I recently heard a Palestinian researcher saying, “with the power of will, thought and determination humankind managed to land on the moon!”. “The same humanity that landed on the moon” continued the researcher, “can also find a solution to the Israeli-Palestinian conflict. All that is needed is to genuinely want it”. It looks like the current political leadership does not want a solution, or alternatively that there are just not enough “simple people” who want it enough. It is not the Palestinian issue that gets the Israelis out to the streets anymore, and it seems as if the Palestinians themselves are caught between internal disputes and an increasing instability in the Arab world. Even though today none of the players between the river and the sea actually wants a single bi-national state doesn’t mean that it is not where we’re heading. In mid January 2011, I was calmly sipping from my steaming cup of coffee in Cairo's Tahrir Square. A week later and without anybody anticipating it, the world went upside-down. The question we should ask today is that of what the people want and whether they want it badly enough to make it come true.

בין הכרה לפתרון - קונפדרציה ישראלית פלסטינית

המאמר פורסם לראשונה ביום שישי 03 פברואר 2012 באתר אפשר לחשוב, במה לשיח פוליטי שקול וענייני.

במאמרו "החלון הסגור ואינו נסגר" מה-24 בינואר, קובע ד"ר יאיר ולך כי נסתם הגולל על פתרון שתי המדינות. ולך קורא להתפכח מאשליית הזמניות של השליטה הישראלית בשטחים ולהכיר במציאות הדו-לאומית שבין הנהר לים. בכך מכריז הכותב על קץ המפעל הציוני ועל כשלונה הסופי של התנועה הלאומית הפלסטינית, אולם לעניות דעתי זוהי קביעה נמהרת המתעלמת מרצונם של הישראלים והפלסטינים עצמם. הרי בהתאם לרוחות המנשבות היום במזרח התיכון יש לשאול מה "העם רוצה..." בדברים הבאים אינני מבקש להציג עמדה הפוכה משל ולך או לענות על שאלות שעולות במאמרו אלא לנסות ולהמשיך את קו המחשבה שלו לכיוון של פתרון אפשרי.

הנהגת התנועה הלאומית הפלסטינית התנגדה מראשיתה למסגרת דו-לאומית וסירבה להקמת מוסדות משותפים עם היהודים לאורך שנות העשרים והשלושים. הסירוב הפלסטיני הלך ונחלש לאורך שנות השבעים והשמונים עד הכרזתו של ערפאת בשלהי 1988 על הכרת אש"ף בהחלטות האו"ם 242 ו-338 ובקיומה של מדינת ישראל. מן העבר השני, מדינת ישראל נגררה אחרי צבאה, אשר במלחמת 67 הציב למדינתו את השליטה על מליוני פלסטינים בשטחים הכבושים כעובדה מוגמרת. תחילה ראו המדינאים הישראליים בשטחים אלו קלף מיקוח להסכם שלום עם הערבים אולם ככל שהפלסטינים נעו לעבר הכרה בקיומה של ישראל כך הלכה האחרונה והעמיקה את נוכחותה בשטחים עד שזו נהפכה למדיניות הרשמית ולערך העליון.

בשני הצדדים קיימת התנגדות למציאות דו-לאומית. כל עוד צה"ל נוכח במרחב כצבא יהודי כשמולו ניצב האתוס הלאומי הפלסטיני במלוא עוזו ותסכולו, נראה כי הכרה במציאות דו-לאומית השואפת לשוויון זכויות מלא בארץ הינה מתכון למלחמת אזרחים ולאלימות אתנית בסגנון מלחמות הבלקן אשר פרצו סביב ההתפרקות של יוגוסלביה בשנות התשעים של המאה הקודמת.

מנגד, כפי שטוען ולך, טופחת המציאות על פנינו. ישראל לא רוצה וגם לא מסוגלת לוותר על השטחים ונראה שגם הפלסטינים לא מוותרים בקלות על חלומותיהם. מבחינה גיאוגרפית וכלכלית כמו גם היסטורית ותרבותית ישנו היגיון בניהולה של הארץ כיחידה אחת. מבחינה לאומית-מדינית ניתן לפתור את הקונפליקט על ידי יצירת מסגרת-על קונפדרטיבית, חילונית ודמוקרטית אשר תנוהל על ידי מנגון פדרלי כזה או אחר, כפי שקיים במקומות רבים בעולם. מתחת למסגרת זו יתקיימו אוטונומיות תרבותיות ודתיות משני עברי הקו הירוק. למעשה ניתן להחליט גם על הקמת מסגרת משולשת בין רצועת עזה, הגדה המערבית ומדינת ישראל. במקרה שכזה על כל הצדדים יהיה להתפשר על הריבונות מחד גיסא ועל הדרישה לעצמאות מאידך גיסא ולהניח לחלומותיהם כדי שלא יתגשמו סיוטיהם במקומם, אולם במקרה שכזה כל צד גם ירוויח את החלק האבוד של מולדתו ההיסטורית.

הצעה זו, פנטסטית ככל שתשמע, הגיונית לא פחות מהקמת מדינה אחת או יותר בין הירדן לים, שכן את המסגרת המוסדית המתאימה יש לתפור על פי מידה, הרי מוסדות נועדו לשרת את צרכי האדם ולא להיפך. לאחרונה שמעתי בבית לחם חוקר פלסטיני אומר כי 'בכוח המחשבה, הרצון והנחישות הצליח האדם לנחות על הירח! אותה האנושות שהצליחה בכך,' המשיך אותו חוקר, 'יכולה גם למצוא פתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני, כל מה שצריך זה לרצות בכך באמת ובתמים.' כיום המנהיגות הפוליטית אינה רוצה בפתרון או שאין מספיק "אנשים פשוטים" הרוצים בכך מספיק. הסוגיה הפלסטינית לא מוציאה כיום את הישראלים לרחובות ונראה כי הפלסטינים מצדם לכודים בין הסכסוך הפנימי לאי היציבות הגוברת בעולם הערבי. גם אם אין כיום אף גורם משמעותי בין הירדן לים הדוגל במודל הדו-לאומי אין זה אומר שלא לשם מועדות פנינו. לפני כשנה, באמצע ינואר 2011, עודני לגמתי בנחת מכוס קפה מהביל בכיכר תחריר שבקהיר, כשבוע ימים לאחר מכן ומבלי שאף אחד ציפה זאת, התהפך העולם. השאלה שצריך לשאול היום היא מה העם רוצה והאם הוא רוצה בזה מספיק כדי להגשים את רצונו?

תפסקו לסתום את האף ותפקחו את העיניים

קמפיין ההתפקדות כבר יצא לדרך, "משנים מבפנים: סותמים את האף, נכנסים לפוליטיקה" זועקות הכותרות מכל עבר והליכודניקים ההחדשים יסבירו לכל שומע את ההגיון שמאחורי הסירחון. "ל-98% מאזרחי המדינה אין השפעה על זהות נציגיהם בכנסת! אם הרוב שכבר אינו דומם, יתפקד בהמוניו למפלגות 'הדמוקרטיות' המשוואה תשתנה והנציגים יתחילו לקחת בחשבון את המתפקדים החדשים (אותנו), ולא בבחירות לכנסת אלא בבחירות הפנימיות למפלגה, הפריימריז, ככה אני ואתה נשנה את השיטה." הקמפיין החדש, שאת כמה מיוזמיו אני מכיר אישית, מעורר התפעלות, הרעיון קליט והמסר נשמע מצוין. למען הסר כל ספק אני תומך בקריאה להתפקד, אני חושב להתפקד בעצמי בביקורי הבא בארץ. אין תחליף לכוח פוליטי כדי להשפיע ולשנות, אינני יוצא נגד הקמפיין או נגד הקריאה למעורבות ולעשיה אולם ישנן כמה נקודות צורמות סביב קמפיין המתפקדים שברצוני להעלות.

חלק מחברי ומכרי אשר מגדירים את עצמם כאנשי שמאל התפקדו לאחרונה לליכוד. ובכן מה לשמאלני בליכוד? ליאור מאירי, שמאלני על פי הגדרתו וחבר ליכוד חדש, מסביר את ההגיון. "שמאל וימין מדיני זה עולם ישן ומסך עשן" מסביר מאירי, "הציבור החילוני, היצרני, הציוני והמשרת בצבא סובל מתת-ייצוג בכנסת. מיעוט בוחר בפריימריז, ומי שרוצה להשפיע" אומר מאירי "שילך לליכוד, כי הייא מפלגת השלטון ושם אפשר וצריך להשפיע." במילים אחרות מאירי מבקש לשבור את "כלל הברזל של האוליגריכה", דבר שספק בכלל אם הוא אפשרי, על ידי הנצחת הכוחות הקיימים.

דיבורו של מאירי קולח ומרשים והוא בקיא בנתונים, אולם כל זה לא משנה את העובדה שהליכוד היא מפלגה ימנית אשר נולדה מתנועת החירות, מהארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל) ומתוך הרעיון הרוויזיוניסטי. למעשה בליכוד עדיין לא ויתרו על תביעת הבעלות על עבר הירדן המזרחי, שלא לדבר בכלל על יהודה ושומרון או על מדינה פלסטינית (האינטרס הציוני המובהק ביותר כיום). כלכלית הליכוד הינה מפלגה שמרנית קפיטליסטית וליברלית (במשמעות האירופאית של המילה), בכל הנוגע ליחסי דת ומדינה הליכוד הינה מפלגה מסורתית-דתית (ואיך אפר לשכוח את לחישת היו"ר על אוזן הרב כיצד בשמאל שכחו מה זה להיות יהודים). למעשה ביבי ולבני מתווכחים עדיין מתווכחים בינהם מי מייצג נאמנה את תורת זבוטינסקי.

למרות הכריזמה והקסם האישי שלו מאירי לא המציא את השיטה, בימין הדתי-משיחי כבר הבינו אותה מזמן. משה פייגלין הסביר לי אישית בהזדמונת כלשהי, בחיוך ובנועם, שכל מה שהוא מבקש זה לכונן מדינת הלכה יהודית בכל שטחי ארץ ישראל, זה הכל. פייגלין החליט לנסות ולקדם את המצע שלו בתוך הליכוד ולא במפלגת קצה "הזויה". רבים מתומכיו התפקדו לליכוד ובפריימריז 2005 זכה פייגלין במקום השלישי בתנועה אחרי ביבי וסילבן שלום. בבחירות על ראשות הליכוד מ-2007 זכה פייגלין למקום השני(!!) אחרי נתניהו. אולם למרות ההישג המרשים פייגלין נותר נטע זר בליכוד, הוא אינו בשר מבשרה של התנועה. בשל השגיו המרשימים בפריימריז ראשי התנועה הכריזו עליו מלחמה (בראשות מקורבו של נתיהו אופיר אקוניס, מיוזמי "חוק החרם") והוא נותר בשוליים ולא נבחר מעולם כחבר כנסת מטעם הליכוד.

במקרה הזה פייגלין הוא רק דוגמא, הנקודה היא שמעורבות פוליטית היא דבר חשוב, אולם אין היא באה לידי ביטוי בהתפקדות עיוורת למפלגות הדמוקרטיות הגדולות. בפוליטיקה יצליחו רק אלה שאוהבים להשתכשך במימיה ושעושים את זה טוב, לא כאלה שסותמים את האף ומנסים להלך בין הטיפות. הלובי היהודי האמריקאי או הכוח הפוליטי החרדי הם הוכחה ניצחת לכך שלא צריך רוב כדי לדעת לשחק את הקלפים שלך נכון, צריך להטמיע את כללי המשחק, לקפוץ ראש למים ולשחות כמו כריש. אין תחליף ליצירת בית פוליטי מתאים, שמאלני בליכוד או ימני בתנועות השמאל תמיד יהיו נטע זר וגורם שולי, בעוד שמי שנלחם על האינטרסים שלו בתוך מסגרת פוליטית ואידיאולוגית הכוללת את מכלול אמונותיו וערכיו יוכל להשפיע לאורך זמן. להבנתי הקריאה של מאירי לא נועדה לשנות את השיטה אלא דווקא קוראת להנצחתה. אם המוני צמחונים יתעקשו לאכול סלט במקדונלד אין בכך ערובה שהרשת תהפוך לצמחונית. כדי להצליח באמת על הצמחונים לעודד את המסעדות הצמחוניות ואת התעשיה הירוקה ולא לחזק את תעשיית הבשר על ידי רכישת מוצרי לוואי שוליים.

נקודה אחרונה לפני שאני צולל בחזרה לתזה שלי, בעולם המודרני המידע זורם במהירות הבזק, תקשורת ההמונים והרשתות החברתיות מעבירות חדשות בזמן אמת ישירות למכשיר הפלאפון החכם. החברה המודרנית רק מתחילה להבין כיצד לשלב בין ההתפתחות הטכנולוגית להתפתחות המוסרית והערכית האנושית. כיום אנחנו מצפים שהשינוי, למשל מהמחאה החברתית, יתחיל ביום שבו היא יצאה לרחובות ואם אפשר אז בלי לשנות השיטה ובלי להתאמץ יותר מידי. אולם כמו שלקח לשיטה שנים רבות להתקלקל (בהנחה שהיא לא מקולקלת מיסודה) אז גם בתהליך הריפוי יש להתאזר בסבלנות. בינתיים יש לחזק את הכוחות החופשיים והדמוקרטיים בחברה, יש לומר בקול גדול שהמחאה החברתית בישראל היא שמאל חברתי וכלכלי, אותו שמאל שהקים את המדינה, אותו שמאל שהשכיל להשתנות, גם אם באיחור, והבין שמדינה פלסטינית היא גם אינטרס ישראלי מובהק. יש לומר להמוני בני ישראל שכבר שנים הם מצביעים בניגוד לאינטרס הכלכלי שלהם מאחר ומוכרים להם איום קיומי בפיתה עם סחוג.

על מנת לשנות את השיטה צריך ללמוד, צריך לדעת, צריך להשקיע בחינוך ובעשיה מלמטה. התובנות יחלחלו באמת רק מתוך חווית החיים ומתוך האמונה בדרך. תתפקדו, אולם רק לבית הפוליטי הנכון. אם אתם לא מוצאים בית שכזה אז תקימו אותו מחדש. צריך לעשות היום כאילו אין מחר, ומנגד צריך להתמיד ולהתאזר בסבלנות.

יחסי ישראל והאיחוד האירופי: הכסף מדבר חזק יותר מהפוליטיקה

פורסם:

יום שישי 25 נובמבר 2011 באתר אפשר לחשוב

ערן צדקיהו ויואב שמר-קונץ

ביום רביעי, ה-16 בנובמבר 2011, השתתפנו בשימוע בפרלמנט האירופי בשטרסבורג תחת הכותרת "חופש לאסירים הפוליטיים הפלסטיניים" תחת חסותה של קבוצת "השמאל האירופאי המאוחד – השמאל הסקנדינבי הירוק" (GUE/NGL), קונגלומרט של מפלגות שמאל אשר מהווה מיעוט בפרלמנט. בנוסף לחברי הפרלמנט האירופי, השתתפו בדיון נציגים פלסטינים ובהם מנהל מרכז "אנסאן לדמוקרטיה וזכויות אדם", עו"ד עיסא שויקי ממחנה הפליטים דהישה, ואחמד אל-עיסא מארגון "בדיל – מרכז המידע לזכויות השיבה והתושבות הפלסטיניות" מבית לחם. עיסא קראקע, השר לענייני אסירים ברש"פ, ופדוא ברגותי, אשתו של מנהיג התנזים הפופולרי, נאלצו לבטל את השתתפותם.

אחמד אל-עיסא פתח עם בעית האסירים וטען שהבעיה טמונה בכיבוש. אם נסיים את הכיבוש, אמר, יפתרו מאליהן שאר הבעיות. אל-עיסא אף הצהיר שישראל מחזיקה בגופות אסירים עד לתום תקופת מאסרם. חברת פרלמנט דנית שביקשה הוכחות להאשמות נותרה ללא מענה, ופנייתנו לארגון "בצלם" נענתה כי לארגון לא ידוע על מקרים כאלו.

אולם הנקודות החשובות באמת שעלו מהדיון לא עסקו בסוגית האסירים דווקא, אלא במדיניות האיחוד האירופי כלפי הסכסוך הישראלי פלסטיני באופן כללי. כמה חברי פרלמנט ציינו בדיון כי לאיחוד אין מדיניות חוץ אחידה ומגובשת והוסיפו כי בכל הנוגע לסכסוך הישראלי פלסטיני המדיניות נקבעת על ידי הממשלות השונות, כל מדינה והמדיניות שלה. ניתן להמשיך ולפעול למען התניית היחסים הכלכליים עם ישראל בכיבוד זכויות האדם בשטחים המוחזקים על ידה, הסכימו הנוכחים. אולם נראה כי ביחסי ישראל-האיחוד האירופי, הכסף מדבר וכל היתר לא חשוב. אכן ישנם גינויים למכביר, הצהרות ולחצים דיפלומטיים. האיחוד מודאג מחוסר ההתקדמות בתהליך השלום. אך מנגד פועלת דיפלומטיה ישראלית שקטה ויעילה, הנתמכת בשתדלנות של חברות ישראליות ובינלאומיות.

ארגוני זכויות אדם פלסטיניים (ומעט ישראליים) קוראים מזה שנים לאיחוד להקפיא את היחסים עם ישראל או להתנות את שדרוגם בהתקדמות בתהליך השלום או בשיפור מצב זכויות האדם בשטחים. הדרישה מסתמכת בעיקר על סעיף 2 בהסכם השיתוף בין ישראל לאיחוד האירופי, הקובע כי כיבוד ערכי זכויות אדם ודמוקרטיה עומד בבסיס ההסכם. אך הסכם הסחר לא הוקפא; הוא מתקדם כמעט ללא הפרעה בתחומים רבים. ישראל לא מתרגשת מהגינויים, אבל אל תעזו לגעת בהסכמי הסחר שלה עם האיחוד האירופי.

הרעיון של תומכי הפלסטינים בפרלמנט האירופי הוא ליצור מדיניות חוץ קוהרנטית של מקל וגזר: יתקדמו בתהליך השלום – נתקדם ביחסים, אחרת נעצור את שדרוג היחסים ואולי אף נפעל להקפיא את ההסכם הנוכחי. הדאגה באירופה גוברת וקבוצת העבודה הבלתי רשמית לזכויות אדם בין ישראל לאיחוד שודרגה לועדה של ממש, כפי שמקובל במדינות חשוכות עימן מתעסק האיחוד האירופי. אולם נכון לעכשיו לא התקבלה בפרלמנט האירופי כל החלטה ממשית הלוחצת על ישראל. דיבורים לחוד ומעשים לחוד.

למשל, יו"ר הפרלמנט האירופי פנה ליו"ר הכנסת במכתב רשמי לפני כשנה וחצי, בו הוא מביע דאגה מהסנקציות נגד חה"כ חנין זועבי בעקבות השתתפותה במשט לעזה, ומחקיקה אנטי דמוקרטית בכנסת. יושב ראש הכנסת, ראובן ריבלין, ענה לו במכתב רשמי, בו גרס כי המתרחש בכנסת אינה מעניינו של האיחוד האירופי אלא עניין ישראלי פנימי. אולם כיום, כשאין אפילו מראית עין של תהליך שלום או של פינוי מאחזים ולאור החקיקה האחרונה המגבילה תרומות לארגוני זכויות אדם הפועלים בישראל (הפוגעת באינטרסים של האיחוד בישראל), ספק אם האיחוד ישתוק.

חשוב לציין שבענייני מדיניות חוץ ובטחון לפרלמנט האירופי אין השפעה של ממש, והוא פועל בעיקר ברמה ההצהרתית. מי שמחליט אלו הן הממשלות. מהו אם כן התפקיד הקונסטורקטיבי אשר יכול לשחק האיחוד האירופי בסכסוך הישראלי-פלסטיני? נראה כי כעת האירופאים מייבאים את הסכסוך המזרח תיכוני למסדרונות האיחוד. ה"לובי" הפלסטיני קטן, חסר השפעה במועצה או בנציבות האירופיים, ובעיקר עסוק בכתיבת דו"חות וגינויים. ממשלת ישראל מצדה מתעלמת מן המציאות ופועלת בהתמדה, בתמיכת ארגונים יהודיים וחברות מסחריות, לקדם את שדרוג היחסים הכלכליים עם האיחוד, ובו בזמן מגבילה את החופש של האיחוד לפעול בישראל על ידי חקיקה מבית. במקום לייבא את הסכסוך ואת השלילה ההדדית מהמזרח התיכון לאירופה, על האיחוד האירופי לנצל את נסיונו ההיסטורי בהפיכת אירופה המדממת ליבשת של שלום ולהשתדל יותר למצוא את תפקידו כגשר בין העמים.

---

ערן צדקיהו הוא סטודנט לתואר מוסמך בחוג למזרח תיכון באוניברסיטה העברית. עבודת התזה שלו עוסקת בפיצל אל-חסיני. מתגורר בשטרסבורג אך ממשיך להתעסק בפוליטיקה המקומית בבלוג שלו דברים שרואים משם.

יואב שמר-קונץ הוא דוקטורנט ללמודי אירופה באוניברסיטת שטרסבורג.

פוסט אישי על תחבורה ציבורית - אני יורד מהפסים

"תכתוב על משהו אישי!" ייעץ לי חבר קרוב, זה יוסיף נופך ייחודי לבלוג שלך­. "תכתוב על שטרסבורג" הוא אמר, "תכתוב על מה שקורה לך". באמת שניסיתי, אבל בכל פעם שהתחלתי לכתוב על חיי החדשים בשטרסבורג יצא לי משהו פוליטי שקשור כך או אחרת במדיניות, בישראל ובפלסטינים.אך על הסכסוך ועל פוליטיקה כל אחד יכול לכתוב ולכל אחד יש דעה, לכן החלטתי להקשיב לחברי הטוב ולכתוב על משהו אישי, על תחבורה ציבורית... בירושלים!

גילוי נאות, את התחבורה הציבורית בירושלים זכיתי להכיר מלפני ולפנים, לאחר שחרורי מצה"ל עברתי לחזית והייתי לראש צוות מאבטחים בתחבורה הציבורית בירושלים. התנסות זו בתקופת השיא של האנתפאדה הייתה לחוויה מעצבת בחיי, והשפיע על היחס שלי לירושלים, לאלימות ולתחבורה ציבורית.

אז יצאתי מהמוסך, סעדתי את ליבי ב"חומוס תלפיות" (בכל זאת אני בביקור מחווה בעיר) ויצאתי לתחנת האוטובוס בדרכי לאסוף דבר מה ממלון אמבסדור במזרח העיר. "כיצד אגיע לשם בדיוק?" שואל מוחי הקודח בעודי מביט בעיני עגל בתחנת האוטובוס שמול סטקיית צדקיהו. "מתי יגיע האוטובוס?" שאלתי את עצמי. "להיכן הוא יקח אותי וכיצד אמשיך משם?" שאלות אלו ואחרות נותרו באוויר ללא מענה, שכן נוסע ירושלמי המסתמך על אגד באי ידיעה מתמדת. לפתע נזכרתי בקווי האוטובוס הנפרדים לערבים, אותם מיניבוסים המשמשים את האוכלוסיה הערבית של ירושלים המזרחית, בעיר שחוברה לה יחדיו. הרי המיניבוסים הכחולים העושים דרכם צפונה לעיר העתיקה ממחסום רחל שבפאתי בית לחם עוברים בדרך חברון. גמרתי אומר בנפשי לעלות על אחד מהם עד לשער שכם, משם אצעד ברחובות העיר הערבית עד ללובי הנכסף של מלון אמבסדור. דקה ושתי דקות... אי הודאות בתחנה החדשה נותרה בעינה. רק שכעת הרכב האוכלוסיה השתנה. לצד היהודים הירושלמים עמדו ערבים ירושלמים. חובשי כיפה ופיאות לצד פועלי בנין מעשנים, משפחות מרובות ילדים עם אמהות עטויות כיסוי ראש לצד סטודנטיות קשות יום. כולם מחכים כחום היום (ואני רק מתענג לקול הצופרים על השמש המזרח תיכונית וחומק מעשן הסיגריות). מינבוס אחד לא עוצר, הוא מתפקע מנוסעים שככל הנראה כבר מילאו אותו במחסום. לבסוף, אחרי המתנה ארוכה אנחנו עולים על מיניבוס שלישי שעובר, הראשון שעוצר, אשר מוביל אותנו לשער שכם. יהודי בודד דחוק בין פלסטינים, ערבים מזרח ירושלמים וערביי ישראל החיים כולם בין הקו הירוק לגבולה המוניציפלי של העיר (מזרח ירושלים), קורא הקוראן מסלסל ברדיו ובעל מסביר לאשתו בערבית שגרפל הוא בטוח מרגל של המוסד "אחרת למה שביבי יטרח לפגושו" בעודו שולח לעברי מבט מלא חשד.

ירדתי ברחוב הנביאים המזרחי, בואכה שער שכם והחלתי לצעוד צפונה, סופג כל מיני מראות, ריחות, קולות ולחשים, אשר ניגנו עלי כמו הייתי עוּד. מברך לשלום מכרים מן העיר המזרחית, מספר בגאווה מוצנעת לאלו שתוהים לאן נעלמתי שאני גר עכשיו בצרפת. קורץ למרכז שאטובריון הצרפתי ברחוב צלאח אל-דין וממשיך לעבר מסגד שיח' ג'ראח. בסמוך לקבר שמעון הצדיק תכונה רבה, שוטרים ואברכים בכל פינה. "הילולה לכבוד שמעון הצדיק" מסבירים לי שני תלמידי חכמים את פשר ההמולה. לשאלתי הם מסבירים לי שהוא היה כהן גדול בימי בית שני "לפני בערך שלושת אלפים ומשהו שנה" מסבירים לי בידעות שני האברכים וממהרים לשוב לעיסוקיהם, אני חושב לי "מה זה באמת משנה, תקופת הברונזה המאוחרת או התקופה ההלניסטית, העיקר הגאולה".

בלובי של המלון פגשתי את המנחה שלי, לקחתי מידיו את הדפים שלי, הקשורים בתזה הלא נגמרת שלי ומיהרנו איש לדרכו, הוא להרצאתו בכנס על ה"אביב הערבי" שהתקיים במלון ואני להר הרצל, לפגוש את הפועל הערבי שסידר לי החבר השיפוצניק. "איך הכי טוב להגיע מכאן לשם?" שאלתי את עצמי, ואז נזכרתי ברכבת הקלה שעוברת על כביש מספר 1, הוא קו התפר בין העיר המזרחית למערבית. בהר הרצל הרי ממוקמת התחנה הסופית של הרכבת, "אהיה שם בעוד 20 דקות" אמרתי לחבר.

צעדתי לאורך קו התפר, מין אזור ביניים שכזה, בדרכי לתחנה הממוקמת על כביש מספר ,1 על דרך חייב בר לב, בין שיח' ג'ראח הערבית למעלות דפנה החרדית, מול בסיס יהודאי של משמר הגבול. בתחנה, בינות לחרדים לערבים ולמג"בניקים, מתקתק לו השעון בספירה לאחור – בעוד 4 דקות תגיע הרכבת ומפות משוכללות מסבירות את תוואי הנסיעה. ממש כמו בשטרסבורג. אחרי המתנה של 10 דקות עמד השעון על 2 דקות, כפי שהסברתי לתלמיד החכם שעמד לצידי "יום בעיניה כאלף שנה..." עוד כ 10 דקות וחלפו להן 2 הדקות שעל הלוח והרכבת הגיעה. כולם יחדיו נדחקים פנימה, יורדים מתנגשים בעולים, נוסעים זועקים "רגע!!" לנהג אלמוני שלא שומע, והכרוז האלקטרוני מכריז בשלוש שפות: "תחנת שמעון הצדיק, מחטת א-סמעון א-סידיק" לשמע הערבית נשמעים צחקוקים מתוך הדבוקה האנושית המזיעה. גברת עוטה חג'אב מועדת לעברי ואני מראה לה היכן להחזיק. עלמת חן יהודיה מפנה לה מקום במעקה אך מעווה את פניה בגועל לעבר חברתה "איכס, ערביה" היא מסננת. צלם עטור וסט וציוד מקצועי, מכוון את המצלמה לעבר הידיים האוחזות במעקה, ידיים המגששות באפילה לאחוז דבר מה יציב כדי שלא ליפול, "מטעם מי אתה מצלם?" שואל מג"בניק בחופשה, נער תימני בעל ארשת חצופה. הצלם המבוגר לא עונה. חברו של השוטר, מג"בניק רוסי, גברתן עם קעקוע כלשהו לאורך הצוואר דורש לפתע לראות תעודת עיתונאי. השניים טוענים שאסור לצלם במרחב הציבורי ושבכלל לצלם אנשים בניגוד לרצונם זה הטרדה מינית. בעודנו עוברים את תחנת Damascus gate, שער שכם, באב אל-עמוד השיב הצלם למג"בניקים שהוא אוחז במצלמה הזו עוד לפני שהם נולדו בכלל וויכוח החל מתלהט. הנערים במדים טענו לייצג את החוק והאשימו את הצלם בהטרדה מינית, אזרח שהתערב בשיחה אמר לשוטרים-חיילים בחופשה שהם מבזים את המדים שלהם ושיפסיקו להציק לאנשים סתם כך. הדבוקה האנושית המורכבת מחרדים, ערבים, תושבי מזרח ירושלים, שועפאת ופסגת זאב כאחת, היו מרותקים כולם למאבק המשולש שהתנהל בקרון.

"על פי החוק" העיר האזרח "מותר לכל אחד לצלם בכל מקום כל עוד זה לא שטח צבאי סגור". המג"בניקים הביטו בו בעיני עגל, ואז אמר הרוסי לתימני "עזוב אותו, זה בטח מניף דגלים בשיח' ג'ראח" הצלם, שהיה ערבי, ביקש לסיים בשלב זה את הדיון והוציא תעודת עיתונאי. האזרח, זה הייתי אני, הכריז שאין זה מעניינו של השוטר איזה דגל אני מניף ואיפה. השוטרים ירדו בתחנת אל-בלדיה, כיכר ספרא, סיטי הול. בשלב זה המוני נוסעים צבאו על הדלתות ולא נתנו לרכבת להמשיך בדרכה. הנהג כנראה קיבל קריזה והשתמש במערכת הכריזה "יש עוד רכבת ריקה מנוסעים ממש מאחורי" הוא הכריז, ואברך ירושלמי שכם אחד עם סטודנטית צעירה הדפו החוצה גברת זקנה שחסמה את דלת הקרון בגופה.בכל התחנות ברחוב יפו עמדות התשלום האוטומטיות היו מנופצות, מזל שהרכבת עדיין פועלת בחינם. בתחנת הדוידקה כמעט וירדתי לפזצט"א כשהכרוז ירה במהירות ושלוש פעמים ברצף, "דוידקה! דוידקה! דוידקה!" (בשלוש שפות) בחולפנו על פני המרגמה הפרימיטיבית מבית היוצר של מקווה ישראל. להר הרצל הגעתי באיחור של 20 דקות, שם פגשתי את עומרי, מנהל העבודה ואת אליאס הפועל, בשלב זה המשכתי ביומי מיוזע, מאחר ועצבני.

תחבורה ציבורית זה תרבות ממש, זה לא רק עניין טכני. מערכת תחבורתית טובה ואיכותית היא אחד ההבדלים בין העולם ה 1 לעולם השלישי, חשבתי לעצמי. למערכת תחבורה ציבורית איכותית או גרועה יש השלכות עמוקות ביותר על רבדים רבים בחיינו האישיים ובסביבת מגורינו. במדינה נאורה כשלנו זאת היא זכות שעל האזרחים לדרוש מהמדינה ומהשלטון המקומי. הדרך בה אנחנו צורכים תחבורה ציבורית, כמוה גם אופן הנהיגה שלנו, משקפת את התרבות והחינוך הקולקטיביים שלנו. צרכני התחבורה הציבורית בישראל לפעמים ממש יורדים מהפסים, ומצב הנהגים בה לא הרבה יותר טוב, זאת במידה רבה מאחר ואין להם אלטרנטיבה טובה אם הם יבחרו להשאיר את הרכב בבית.

להבנתי, סאגת הרכבת הקלה, שנמשכה מזה כעשר שנים ופגעה בירושלים באופן קשה, נמשכת גם אחרי כניסת הרכבת לפעולה. השימוש בכלי תחבורה זה מצריך שינוי תודעתי ותרבותי, בהתנהגותנו במרחב הציבורי וביחסינו לזולת. לרכבת הקלה בירושלים תפקיד פוליטי. התוואי שלה מתחיל בפאתי רמאללה, בשכונת פסגת זאב שבמזרח ירושלים, עובר בשכונת שועפאת הפלסטינית וממשיך לאורך קו התפר בסמוך לאזורים החרדיים והערביים של העיר. אז נכנסת הרכבת למרכז העיר המערבית, ממשיכה לבית הכרם ומסיימת בהר הרצל, בואכה יד ושם, עין כרם ובית וגן החרדית.

בעיר שבה לחרדים יש קווי מהדרין, לערבים מיניבוסים צבעוניים ולחילונים יש קווים משל עצמם, נפגשים כל אלו לפתע בקרונות הרכבת החדשה, מה שהופך את השימוש ברכבת הקלה לקשה למדי עבור רבים, אשר מגלים לראשונה את האחר. הרכבת הקלה בירושלים, למרות כל בעיותיה, למרות התוואי הפוליטי שלה (שאי אפשר להכחישו) ולמרות שאני לא נמנה על אוהדיה, מכריחה את משתמשיה להתמודד עם המציאות הירושלמית המודחקת. מן ההכרח שהיא תאלץ אותנו לשנות את התנהגותנו במרחב הציבורי, ומן ההכרח שהיא תשנה את הדינמיקה החברתית בעיר.

נחתנו בבאזל, עלינו על רכבת שהגיעה כמו שעון שוויצרי. בתחנה המרכזית בשטרסבורג עלינו על הטראם ותוך כמה דקות היינו בבית. כל כך יעיל, כל כך פשוט, אך עם זאת גם קצת קר ומנוכר.