יחסי ישראל והאיחוד האירופי: הכסף מדבר חזק יותר מהפוליטיקה

פורסם:

יום שישי 25 נובמבר 2011 באתר אפשר לחשוב

ערן צדקיהו ויואב שמר-קונץ

ביום רביעי, ה-16 בנובמבר 2011, השתתפנו בשימוע בפרלמנט האירופי בשטרסבורג תחת הכותרת "חופש לאסירים הפוליטיים הפלסטיניים" תחת חסותה של קבוצת "השמאל האירופאי המאוחד – השמאל הסקנדינבי הירוק" (GUE/NGL), קונגלומרט של מפלגות שמאל אשר מהווה מיעוט בפרלמנט. בנוסף לחברי הפרלמנט האירופי, השתתפו בדיון נציגים פלסטינים ובהם מנהל מרכז "אנסאן לדמוקרטיה וזכויות אדם", עו"ד עיסא שויקי ממחנה הפליטים דהישה, ואחמד אל-עיסא מארגון "בדיל – מרכז המידע לזכויות השיבה והתושבות הפלסטיניות" מבית לחם. עיסא קראקע, השר לענייני אסירים ברש"פ, ופדוא ברגותי, אשתו של מנהיג התנזים הפופולרי, נאלצו לבטל את השתתפותם.

אחמד אל-עיסא פתח עם בעית האסירים וטען שהבעיה טמונה בכיבוש. אם נסיים את הכיבוש, אמר, יפתרו מאליהן שאר הבעיות. אל-עיסא אף הצהיר שישראל מחזיקה בגופות אסירים עד לתום תקופת מאסרם. חברת פרלמנט דנית שביקשה הוכחות להאשמות נותרה ללא מענה, ופנייתנו לארגון "בצלם" נענתה כי לארגון לא ידוע על מקרים כאלו.

אולם הנקודות החשובות באמת שעלו מהדיון לא עסקו בסוגית האסירים דווקא, אלא במדיניות האיחוד האירופי כלפי הסכסוך הישראלי פלסטיני באופן כללי. כמה חברי פרלמנט ציינו בדיון כי לאיחוד אין מדיניות חוץ אחידה ומגובשת והוסיפו כי בכל הנוגע לסכסוך הישראלי פלסטיני המדיניות נקבעת על ידי הממשלות השונות, כל מדינה והמדיניות שלה. ניתן להמשיך ולפעול למען התניית היחסים הכלכליים עם ישראל בכיבוד זכויות האדם בשטחים המוחזקים על ידה, הסכימו הנוכחים. אולם נראה כי ביחסי ישראל-האיחוד האירופי, הכסף מדבר וכל היתר לא חשוב. אכן ישנם גינויים למכביר, הצהרות ולחצים דיפלומטיים. האיחוד מודאג מחוסר ההתקדמות בתהליך השלום. אך מנגד פועלת דיפלומטיה ישראלית שקטה ויעילה, הנתמכת בשתדלנות של חברות ישראליות ובינלאומיות.

ארגוני זכויות אדם פלסטיניים (ומעט ישראליים) קוראים מזה שנים לאיחוד להקפיא את היחסים עם ישראל או להתנות את שדרוגם בהתקדמות בתהליך השלום או בשיפור מצב זכויות האדם בשטחים. הדרישה מסתמכת בעיקר על סעיף 2 בהסכם השיתוף בין ישראל לאיחוד האירופי, הקובע כי כיבוד ערכי זכויות אדם ודמוקרטיה עומד בבסיס ההסכם. אך הסכם הסחר לא הוקפא; הוא מתקדם כמעט ללא הפרעה בתחומים רבים. ישראל לא מתרגשת מהגינויים, אבל אל תעזו לגעת בהסכמי הסחר שלה עם האיחוד האירופי.

הרעיון של תומכי הפלסטינים בפרלמנט האירופי הוא ליצור מדיניות חוץ קוהרנטית של מקל וגזר: יתקדמו בתהליך השלום – נתקדם ביחסים, אחרת נעצור את שדרוג היחסים ואולי אף נפעל להקפיא את ההסכם הנוכחי. הדאגה באירופה גוברת וקבוצת העבודה הבלתי רשמית לזכויות אדם בין ישראל לאיחוד שודרגה לועדה של ממש, כפי שמקובל במדינות חשוכות עימן מתעסק האיחוד האירופי. אולם נכון לעכשיו לא התקבלה בפרלמנט האירופי כל החלטה ממשית הלוחצת על ישראל. דיבורים לחוד ומעשים לחוד.

למשל, יו"ר הפרלמנט האירופי פנה ליו"ר הכנסת במכתב רשמי לפני כשנה וחצי, בו הוא מביע דאגה מהסנקציות נגד חה"כ חנין זועבי בעקבות השתתפותה במשט לעזה, ומחקיקה אנטי דמוקרטית בכנסת. יושב ראש הכנסת, ראובן ריבלין, ענה לו במכתב רשמי, בו גרס כי המתרחש בכנסת אינה מעניינו של האיחוד האירופי אלא עניין ישראלי פנימי. אולם כיום, כשאין אפילו מראית עין של תהליך שלום או של פינוי מאחזים ולאור החקיקה האחרונה המגבילה תרומות לארגוני זכויות אדם הפועלים בישראל (הפוגעת באינטרסים של האיחוד בישראל), ספק אם האיחוד ישתוק.

חשוב לציין שבענייני מדיניות חוץ ובטחון לפרלמנט האירופי אין השפעה של ממש, והוא פועל בעיקר ברמה ההצהרתית. מי שמחליט אלו הן הממשלות. מהו אם כן התפקיד הקונסטורקטיבי אשר יכול לשחק האיחוד האירופי בסכסוך הישראלי-פלסטיני? נראה כי כעת האירופאים מייבאים את הסכסוך המזרח תיכוני למסדרונות האיחוד. ה"לובי" הפלסטיני קטן, חסר השפעה במועצה או בנציבות האירופיים, ובעיקר עסוק בכתיבת דו"חות וגינויים. ממשלת ישראל מצדה מתעלמת מן המציאות ופועלת בהתמדה, בתמיכת ארגונים יהודיים וחברות מסחריות, לקדם את שדרוג היחסים הכלכליים עם האיחוד, ובו בזמן מגבילה את החופש של האיחוד לפעול בישראל על ידי חקיקה מבית. במקום לייבא את הסכסוך ואת השלילה ההדדית מהמזרח התיכון לאירופה, על האיחוד האירופי לנצל את נסיונו ההיסטורי בהפיכת אירופה המדממת ליבשת של שלום ולהשתדל יותר למצוא את תפקידו כגשר בין העמים.

---

ערן צדקיהו הוא סטודנט לתואר מוסמך בחוג למזרח תיכון באוניברסיטה העברית. עבודת התזה שלו עוסקת בפיצל אל-חסיני. מתגורר בשטרסבורג אך ממשיך להתעסק בפוליטיקה המקומית בבלוג שלו דברים שרואים משם.

יואב שמר-קונץ הוא דוקטורנט ללמודי אירופה באוניברסיטת שטרסבורג.

פוסט אישי על תחבורה ציבורית - אני יורד מהפסים

"תכתוב על משהו אישי!" ייעץ לי חבר קרוב, זה יוסיף נופך ייחודי לבלוג שלך­. "תכתוב על שטרסבורג" הוא אמר, "תכתוב על מה שקורה לך". באמת שניסיתי, אבל בכל פעם שהתחלתי לכתוב על חיי החדשים בשטרסבורג יצא לי משהו פוליטי שקשור כך או אחרת במדיניות, בישראל ובפלסטינים.אך על הסכסוך ועל פוליטיקה כל אחד יכול לכתוב ולכל אחד יש דעה, לכן החלטתי להקשיב לחברי הטוב ולכתוב על משהו אישי, על תחבורה ציבורית... בירושלים!

גילוי נאות, את התחבורה הציבורית בירושלים זכיתי להכיר מלפני ולפנים, לאחר שחרורי מצה"ל עברתי לחזית והייתי לראש צוות מאבטחים בתחבורה הציבורית בירושלים. התנסות זו בתקופת השיא של האנתפאדה הייתה לחוויה מעצבת בחיי, והשפיע על היחס שלי לירושלים, לאלימות ולתחבורה ציבורית.

אז יצאתי מהמוסך, סעדתי את ליבי ב"חומוס תלפיות" (בכל זאת אני בביקור מחווה בעיר) ויצאתי לתחנת האוטובוס בדרכי לאסוף דבר מה ממלון אמבסדור במזרח העיר. "כיצד אגיע לשם בדיוק?" שואל מוחי הקודח בעודי מביט בעיני עגל בתחנת האוטובוס שמול סטקיית צדקיהו. "מתי יגיע האוטובוס?" שאלתי את עצמי. "להיכן הוא יקח אותי וכיצד אמשיך משם?" שאלות אלו ואחרות נותרו באוויר ללא מענה, שכן נוסע ירושלמי המסתמך על אגד באי ידיעה מתמדת. לפתע נזכרתי בקווי האוטובוס הנפרדים לערבים, אותם מיניבוסים המשמשים את האוכלוסיה הערבית של ירושלים המזרחית, בעיר שחוברה לה יחדיו. הרי המיניבוסים הכחולים העושים דרכם צפונה לעיר העתיקה ממחסום רחל שבפאתי בית לחם עוברים בדרך חברון. גמרתי אומר בנפשי לעלות על אחד מהם עד לשער שכם, משם אצעד ברחובות העיר הערבית עד ללובי הנכסף של מלון אמבסדור. דקה ושתי דקות... אי הודאות בתחנה החדשה נותרה בעינה. רק שכעת הרכב האוכלוסיה השתנה. לצד היהודים הירושלמים עמדו ערבים ירושלמים. חובשי כיפה ופיאות לצד פועלי בנין מעשנים, משפחות מרובות ילדים עם אמהות עטויות כיסוי ראש לצד סטודנטיות קשות יום. כולם מחכים כחום היום (ואני רק מתענג לקול הצופרים על השמש המזרח תיכונית וחומק מעשן הסיגריות). מינבוס אחד לא עוצר, הוא מתפקע מנוסעים שככל הנראה כבר מילאו אותו במחסום. לבסוף, אחרי המתנה ארוכה אנחנו עולים על מיניבוס שלישי שעובר, הראשון שעוצר, אשר מוביל אותנו לשער שכם. יהודי בודד דחוק בין פלסטינים, ערבים מזרח ירושלמים וערביי ישראל החיים כולם בין הקו הירוק לגבולה המוניציפלי של העיר (מזרח ירושלים), קורא הקוראן מסלסל ברדיו ובעל מסביר לאשתו בערבית שגרפל הוא בטוח מרגל של המוסד "אחרת למה שביבי יטרח לפגושו" בעודו שולח לעברי מבט מלא חשד.

ירדתי ברחוב הנביאים המזרחי, בואכה שער שכם והחלתי לצעוד צפונה, סופג כל מיני מראות, ריחות, קולות ולחשים, אשר ניגנו עלי כמו הייתי עוּד. מברך לשלום מכרים מן העיר המזרחית, מספר בגאווה מוצנעת לאלו שתוהים לאן נעלמתי שאני גר עכשיו בצרפת. קורץ למרכז שאטובריון הצרפתי ברחוב צלאח אל-דין וממשיך לעבר מסגד שיח' ג'ראח. בסמוך לקבר שמעון הצדיק תכונה רבה, שוטרים ואברכים בכל פינה. "הילולה לכבוד שמעון הצדיק" מסבירים לי שני תלמידי חכמים את פשר ההמולה. לשאלתי הם מסבירים לי שהוא היה כהן גדול בימי בית שני "לפני בערך שלושת אלפים ומשהו שנה" מסבירים לי בידעות שני האברכים וממהרים לשוב לעיסוקיהם, אני חושב לי "מה זה באמת משנה, תקופת הברונזה המאוחרת או התקופה ההלניסטית, העיקר הגאולה".

בלובי של המלון פגשתי את המנחה שלי, לקחתי מידיו את הדפים שלי, הקשורים בתזה הלא נגמרת שלי ומיהרנו איש לדרכו, הוא להרצאתו בכנס על ה"אביב הערבי" שהתקיים במלון ואני להר הרצל, לפגוש את הפועל הערבי שסידר לי החבר השיפוצניק. "איך הכי טוב להגיע מכאן לשם?" שאלתי את עצמי, ואז נזכרתי ברכבת הקלה שעוברת על כביש מספר 1, הוא קו התפר בין העיר המזרחית למערבית. בהר הרצל הרי ממוקמת התחנה הסופית של הרכבת, "אהיה שם בעוד 20 דקות" אמרתי לחבר.

צעדתי לאורך קו התפר, מין אזור ביניים שכזה, בדרכי לתחנה הממוקמת על כביש מספר ,1 על דרך חייב בר לב, בין שיח' ג'ראח הערבית למעלות דפנה החרדית, מול בסיס יהודאי של משמר הגבול. בתחנה, בינות לחרדים לערבים ולמג"בניקים, מתקתק לו השעון בספירה לאחור – בעוד 4 דקות תגיע הרכבת ומפות משוכללות מסבירות את תוואי הנסיעה. ממש כמו בשטרסבורג. אחרי המתנה של 10 דקות עמד השעון על 2 דקות, כפי שהסברתי לתלמיד החכם שעמד לצידי "יום בעיניה כאלף שנה..." עוד כ 10 דקות וחלפו להן 2 הדקות שעל הלוח והרכבת הגיעה. כולם יחדיו נדחקים פנימה, יורדים מתנגשים בעולים, נוסעים זועקים "רגע!!" לנהג אלמוני שלא שומע, והכרוז האלקטרוני מכריז בשלוש שפות: "תחנת שמעון הצדיק, מחטת א-סמעון א-סידיק" לשמע הערבית נשמעים צחקוקים מתוך הדבוקה האנושית המזיעה. גברת עוטה חג'אב מועדת לעברי ואני מראה לה היכן להחזיק. עלמת חן יהודיה מפנה לה מקום במעקה אך מעווה את פניה בגועל לעבר חברתה "איכס, ערביה" היא מסננת. צלם עטור וסט וציוד מקצועי, מכוון את המצלמה לעבר הידיים האוחזות במעקה, ידיים המגששות באפילה לאחוז דבר מה יציב כדי שלא ליפול, "מטעם מי אתה מצלם?" שואל מג"בניק בחופשה, נער תימני בעל ארשת חצופה. הצלם המבוגר לא עונה. חברו של השוטר, מג"בניק רוסי, גברתן עם קעקוע כלשהו לאורך הצוואר דורש לפתע לראות תעודת עיתונאי. השניים טוענים שאסור לצלם במרחב הציבורי ושבכלל לצלם אנשים בניגוד לרצונם זה הטרדה מינית. בעודנו עוברים את תחנת Damascus gate, שער שכם, באב אל-עמוד השיב הצלם למג"בניקים שהוא אוחז במצלמה הזו עוד לפני שהם נולדו בכלל וויכוח החל מתלהט. הנערים במדים טענו לייצג את החוק והאשימו את הצלם בהטרדה מינית, אזרח שהתערב בשיחה אמר לשוטרים-חיילים בחופשה שהם מבזים את המדים שלהם ושיפסיקו להציק לאנשים סתם כך. הדבוקה האנושית המורכבת מחרדים, ערבים, תושבי מזרח ירושלים, שועפאת ופסגת זאב כאחת, היו מרותקים כולם למאבק המשולש שהתנהל בקרון.

"על פי החוק" העיר האזרח "מותר לכל אחד לצלם בכל מקום כל עוד זה לא שטח צבאי סגור". המג"בניקים הביטו בו בעיני עגל, ואז אמר הרוסי לתימני "עזוב אותו, זה בטח מניף דגלים בשיח' ג'ראח" הצלם, שהיה ערבי, ביקש לסיים בשלב זה את הדיון והוציא תעודת עיתונאי. האזרח, זה הייתי אני, הכריז שאין זה מעניינו של השוטר איזה דגל אני מניף ואיפה. השוטרים ירדו בתחנת אל-בלדיה, כיכר ספרא, סיטי הול. בשלב זה המוני נוסעים צבאו על הדלתות ולא נתנו לרכבת להמשיך בדרכה. הנהג כנראה קיבל קריזה והשתמש במערכת הכריזה "יש עוד רכבת ריקה מנוסעים ממש מאחורי" הוא הכריז, ואברך ירושלמי שכם אחד עם סטודנטית צעירה הדפו החוצה גברת זקנה שחסמה את דלת הקרון בגופה.בכל התחנות ברחוב יפו עמדות התשלום האוטומטיות היו מנופצות, מזל שהרכבת עדיין פועלת בחינם. בתחנת הדוידקה כמעט וירדתי לפזצט"א כשהכרוז ירה במהירות ושלוש פעמים ברצף, "דוידקה! דוידקה! דוידקה!" (בשלוש שפות) בחולפנו על פני המרגמה הפרימיטיבית מבית היוצר של מקווה ישראל. להר הרצל הגעתי באיחור של 20 דקות, שם פגשתי את עומרי, מנהל העבודה ואת אליאס הפועל, בשלב זה המשכתי ביומי מיוזע, מאחר ועצבני.

תחבורה ציבורית זה תרבות ממש, זה לא רק עניין טכני. מערכת תחבורתית טובה ואיכותית היא אחד ההבדלים בין העולם ה 1 לעולם השלישי, חשבתי לעצמי. למערכת תחבורה ציבורית איכותית או גרועה יש השלכות עמוקות ביותר על רבדים רבים בחיינו האישיים ובסביבת מגורינו. במדינה נאורה כשלנו זאת היא זכות שעל האזרחים לדרוש מהמדינה ומהשלטון המקומי. הדרך בה אנחנו צורכים תחבורה ציבורית, כמוה גם אופן הנהיגה שלנו, משקפת את התרבות והחינוך הקולקטיביים שלנו. צרכני התחבורה הציבורית בישראל לפעמים ממש יורדים מהפסים, ומצב הנהגים בה לא הרבה יותר טוב, זאת במידה רבה מאחר ואין להם אלטרנטיבה טובה אם הם יבחרו להשאיר את הרכב בבית.

להבנתי, סאגת הרכבת הקלה, שנמשכה מזה כעשר שנים ופגעה בירושלים באופן קשה, נמשכת גם אחרי כניסת הרכבת לפעולה. השימוש בכלי תחבורה זה מצריך שינוי תודעתי ותרבותי, בהתנהגותנו במרחב הציבורי וביחסינו לזולת. לרכבת הקלה בירושלים תפקיד פוליטי. התוואי שלה מתחיל בפאתי רמאללה, בשכונת פסגת זאב שבמזרח ירושלים, עובר בשכונת שועפאת הפלסטינית וממשיך לאורך קו התפר בסמוך לאזורים החרדיים והערביים של העיר. אז נכנסת הרכבת למרכז העיר המערבית, ממשיכה לבית הכרם ומסיימת בהר הרצל, בואכה יד ושם, עין כרם ובית וגן החרדית.

בעיר שבה לחרדים יש קווי מהדרין, לערבים מיניבוסים צבעוניים ולחילונים יש קווים משל עצמם, נפגשים כל אלו לפתע בקרונות הרכבת החדשה, מה שהופך את השימוש ברכבת הקלה לקשה למדי עבור רבים, אשר מגלים לראשונה את האחר. הרכבת הקלה בירושלים, למרות כל בעיותיה, למרות התוואי הפוליטי שלה (שאי אפשר להכחישו) ולמרות שאני לא נמנה על אוהדיה, מכריחה את משתמשיה להתמודד עם המציאות הירושלמית המודחקת. מן ההכרח שהיא תאלץ אותנו לשנות את התנהגותנו במרחב הציבורי, ומן ההכרח שהיא תשנה את הדינמיקה החברתית בעיר.

נחתנו בבאזל, עלינו על רכבת שהגיעה כמו שעון שוויצרי. בתחנה המרכזית בשטרסבורג עלינו על הטראם ותוך כמה דקות היינו בבית. כל כך יעיל, כל כך פשוט, אך עם זאת גם קצת קר ומנוכר.

הצבעה חוזרת

זה היה ברור כשמש. ההצבעה באו"ם בוא תבוא. כולם ידעו את זה במשך שלושים החודשים האחרונים, שלא נאמר בשלושים השנים שקדמו ליום ההצבעה באו"ם. למרות זאת נראה היה שרק צד אחד התכונן ליום הזה כמו שצריך ואילו הצד השני נותר בזחיחותו, עיוור למתרחש לנגד עיניו. הצד הזחוח ידע לדבר יפה על צדקת דרכו, אך בשטח נעשה הכל כדי להתכחש למאורעות הגדולים שהתרחשו סביב. הזחיחות פשתה בכל, מקטן עד גדול, וכגודל הזחיחות כך עוצמת המכה, ההלם וההרס שחיכו להם מעבר לסיבוב.

בשלב הסופי נראתה הפניה לאו"ם כמוצא היחיד. לא שלא נעשו ניסינות תיווך, אך לעיתים נראה היה כי המתווכים רצו בהצלחת התהליך יותר מהצדדים הניצים עצמם, כך שכל הידברות נידונה מראש לכישלון. זאת למרות שהיה ברור כבר אז שאין מוצא אחר חוץ מחלוקת הארץ לשתי מדינות, שזה הרע במיעוטו, אך רע הכרחי לאור החלופה, לאור המלחמה. ההנהגה השלטת בצד הזחוח התמידה בסירובה, דחתה כל יוזמת שלום והוקיעה כל "בוגד" שמוכן היה לפשרה ולהידברות עם הצד השני. הצד הזחוח התנהג כאילו הוא הצד החזק במשוואה, מה גם שהדבר לא היה מעוגן במציאות.

בינתיים בצד השני הכינו שיעורי בית, התכוננו היטב ליום הפקודה. בעשורים שקדמו להצבעה באו"ם הם בנו מוסדות שלטון מאורגנים, סללו כבישים, בנו ישובים, פיתחו כלכלה וקבעו עובדות בשטח. בזירה הבינלאומית הופגנה יכולת דיפלומטית יוצאת דופן. העבודה החלה מהרגע שהועדה הגישה את מסקנותיה, אך למעשה היא החלה עוד קודם לכן, העשייה הדיפלומטית להקמת מדינה בארץ הקודש היתה מושרשת עמוק בתנועה הלאומית מראשיתה.

בהצבעה בעצרת לכל מדינה יש קול שווה, ובזאת ניתן האות למערכה שמאחורי הקלעים. אפריקה ואמריקה הלטינית היו ליעדים מרכזיים לשתדלנות, שוחד ושכנועים של שני הצדדים. אך בסופו של דבר המפתח להכרעה היה בידי וושינגטון, אשר לה מנופי השכנוע המשמעותיים ביותר. נציג הועד הערבי העליון לאו"ם גמ'אל אל-חוסייני, אמר בהתייחסו להצבעה כי "אמריקה היא אויבינו הגדול ביותר", אמר וצדק. ארצות הברית הלכה בסוף עם היהודים לאחר שב 25 בנובמבר 1947 הוכנס למערכה התותח הציוני הכבד חיים וייצמן, ששיגר שני מברקים ישירים לנשיא טרומן, בהם הביע את "חרדתו העמוקה "שמא התכנית [החלוקה] לא תצליח" להשיג רוב של שני שלישים. ויצמן אף הזכיר לנשיא את הבטחותיו "כי ארצות הברית תגייס את התמיכה הדרושה לאישור החלטת החלוקה בידי האו"ם" ולבסוף הפציר בטרומן "לבחון מה ניתן לעשות לגבי צרפת, סין, יוון, טורקיה..." ורשימה ארוכה של מדינות נוספות.

בסופו של דבר כולם מכירים את החלטה מספר 181 של העצרת הכללית של האו"ם, היא החלטת החלוקה מיום 29.11.1947 אשר הכריזה על חלוקת הארץ לשתי מדינות – מדינה יהודית ומדינה פלסטינית. ההחלטה אף קבעה שירושלים (ובית לחם) תהיה לשטח בינלאומי. יהודים בארץ ובעולם יצאו לרחובות וחגגו – הם חגגו את החלטת האו"ם שקבעה הקמת מדינה ערבית על שטח נרחב מהארץ לצד מדינתם, הם חגגו למרות שירושלים לא היתה בריבונותם. הערבים לא חגגו, הם דחו את ההצבעה ובחרו במאבק, טעות שהם מבכים ומשלמים עליה עד היום. בסופו של יום לא החלטות האו"ם ולא קווי המחרשה קבעו את גבולות המדינה, איפה שנעצרו הצבאות שם קמה המדינה היהודית ושם התמוטטה המדינה הפלסטינית. ערביי הארץ לא זכו לממש את העצמאות שניתנה להם באותה הצבעה מ 1947, זו שנדחתה על ידי מנהיגיהם.

אולם גם לא כל היהודים שמחו, האצ"ל, הלח"י ושאר חסידיו של זאב ז'בוטינסקי לא הצטרפו לחוגגים. למחרת עצרת האו"ם הכריז מנחם בגין (אז מפקד האצ"ל), כי "ביתורה של המולדת הוא בלתי חוקי. הוא לא יוכר לעולם. חתימת מוסדות ויחידים על חוזה הביתור משוללת כל תוקף. היא לא תחייב את עם ישראל. ירושלים היתה ותהיה לעולמים בירתנו. ארץ-ישראל תוחזר לעם ישראל. כולה. לנצח." הרוויזיוניסטים בארצות הברית פרסמו מודעת התנגדות לחלוקה בעיתון ה"ניו יורק טיימס", בין החותמים היה האקדמאי הצעיר בנציון נתניהו.

התפוח לא נפל רחוק מהעץ וביבי הבן הפך לעלם ברוך כשרונות, הנושא את בשורת האב מזה כמאה שנה, ברהיטות שאין כדוגמתה. עוד בהיותו בחור צעיר הכריז נתניהו שהוא אינו מאמין בזכות הפלסטינים למדינה. בראיון מ 1978 מציע ביבי הצעיר לתת שיוויון זכויות לערביי הגדה ורצועת עזה ובכך להקים מדינה אחת לכל אזרחיה. ביבי אף הגדיר אז את שורש הסכסוך בחוסר הנכונות הערבית לקבל את ישראל. נראה כי למרות שבמציאות הרבה השתנה מאז, לא הרבה השתנה בתפיסת עולמו של בנימין ניתאי הצעיר, שגדל להיות ביבי, מלך ישראל.

ביבי יודע לדבר, על זאת אין ויכוח. אבו מאזן רהוט פחות אך כאנדרדוג הוא אהוד יותר, וכך חובבי הספורט שבינינו זכו אתמול לצפות בתחרות ההסברה המרשימה בעולם, קרב האשמות הדדיות, טורניר דיבייטינג מהמעלה הראשונה. ככה זה, כאשר ההסברה מחליפה את המדיניות, המילים מחליפות את המעשים. בימים האחרונים עקבתי בהתמדה אחרי הנאומים והפרשנויות. האמת? התאכזבתי. כאוהד שרוף של הטורניר הישראלי פלסטיני ציפיתי ליותר, ציפיתי לשמוע משהו חדש מעבר לקלישאות. אך המגרש אותו מגרש, והשחקנים אותם השחקנים.

להלן רשימה חלקית ביותר: ועדת פיל (לא וודהד), הועדה האנגלו-אמריקאית (לא מוריסון-גריידי), אונסקו"פ, החלטת החלוקה (לעיל), ולאחר קום המדינה עוד ועוד משלחות שלום ויוזמות תיווך שקצרה היריעה מלפרט. גם את המלחמות והמאבקים לא נפרט כאן, את הכל כבר עברנו. אפילו את הכרזת העצמאות הפלסטינית עברנו, עם ממשלת כל פלסטין שהכריזה מעזה על בירתה בירושלים עוד לפני שהציונים עשו כן, ואת הכרזת העצמאות הפלסטינית מנובמבר 88, אז הכריזו הפלסטינים על הכרתם במדינת ישראל ובהחלטות האו"ם 242 ו 338. עברנו גם את הקמת הרשות הפלסטינית. ועדיין אין לפלסטינים מדינה. להערכתי גם לא תהיה להם עצמאות בין הירדן לים כל עוד הרוויזיוניסטים בשלטון.

לא מזמן שמעתי דובר פלסטיני הבקיא בפרטי הסכסוך אומר שזה מסובך מאוד, כל הסכסוך הזה שלנו. הוא המשיך ואמר שגם לנחות על הירח נשמע לו מסובך אבל כנראה שהיה מי שרצה מספיק לנחות על הירח, ועם הרצון הזה הם הצליחו להתגבר על הקשיים. נראה לי, אמר אותו פלסטיני. שאם רצון אמיתי לשלום קיים פה על הארץ, בקרב העם והמנהיגים, אז אפשר יהיה לעשות שלום בקלות, למרות שזה מסובך.

"בוא נשב ונדבר עכשיו" קרא ביבי לאבו מאזן, בעוד שר החוץ שלו קם ועזב את האולם עם פתיחת נאומו של ראש הרשות הפלסטינית, משל היה מחמוד אחמדינג'אד. היסטוריה אף פעם לא חוזרת על עצמה במדויק, המצב היום שונה מבעבר, הפיצול הפנים-פלסטיני, אביב העמים הערבי והמחאה החברתית בישראל משנים את הזירה, אך בכל זאת ניתן ללמוד דבר או שניים מההיסטוריה. אז בואו נדבר דוגרי, הצורך של ישראל לסיים את הסכסוך עם שכניה הוא אמיתי, לא רק מעמדה של ישראל באזור ובעולם ניצב על הכף, אלא גם העתיד של התרבות היהודית והישראלית במאה העשרים ואחת תלוי ביכולת ליצור תרבות פתוחה ועשירה שתתייצב בכבוד לצד תרבויות העולם, זה תלוי כמובן קודם כל ביכולת שלנו לחיות בשלום עם שכנינו.

מחשבות על יחסי החוץ של ישראל

להלן מספר הערות על מערכת היחסים המתדרדרת של ישראל עם בנות בריתה באזור ובעולם. פוסט זה מתפרסם כשבוע לאחר ביקורי באיסטנבול (ממנה שבתי ימים לפני גירוש השגריר הישראלי מאנקרה). בינואר השנה שבתי מביקור בקהיר, כשבוע לאחר מכן התרחשה במצרים מהפכת תחריר ובעקבותיה בין השאר גם הדרישה לבחון מחדש את הסכם השלום עם ישראל (דרישה שקיבלה משנה תוקף בעקבות האירועים הקשים בגבול הדרום). באופן אישי אני בעיצומו של מעבר מירושלים עירי לשטרסבורג בצרפת (בעקבות עבודתה האקדמית של אשתי האהובה). לאור כל אלו נראה היה לי מתאים לכתוב כמה מילים בדגש על "מחשבות חוץ".

בעקבות הדרישה העממית במצרים לביטול הסכם השלום עם ישראל חשבתי לכתוב פוסט באנגלית ובערבית, המיועד דווקא לקורא המצרי, ולומר לו שעם כל הכבוד למהפכה שלהם, ויש כבוד, עם הכוח מגיעה גם האחריות. גם לתורכים היה לי מה לומר, אין ספק שישראל פעלה באופן שגוי ונפסד בפרשת המאוי מרמרה (מאי 2010), ואף הערתי על כך בזמנו (משט האיוולת), אולם בשלב זה ברור שהתנצלות תזיק לישראל, שנפלה למלכודת שארדואן טמן לה בדרכו להגמוניה אזורית. ארדואן משתמש בדרך הקלה והבטוחה ביותר ולהתקרב לעולם הערבי המתעורר, ליבוי השנאה הקולקטיבית לישראל.

העם המצרי, כמו מרבית הערבים במזרח התיכון, מעולם לא חווה דמוקרטיה אמיתית, אשר במסגרתה יש לאזרח אחריות על המדיניות של ארצו (כמו למשל בישראל בה מכהנת ממשלה נבחרת). העם המצרי אף פעם לא היה באמת שותף להתנהלות המדינית והכלכלית במצרים, כך שהניתוק מהפוליטיקה והיעדר חברה אזרחית אמיתית במצרים הביאו לכך שהבורות העממית הרווחת בנושאים פוליטיים ומדיניים לא באמת השפיעה על התנהלות המדינה. כיום המצרים תובעים כוח לעם, אולם כוח אינו בהכרח ידע ועם הכוח באה האחריות והנשיאה בתוצאות. את כל זאת ועוד רציתי לכתוב למצרים אבל אז התעורר מרבצו המשבר התורן עם תורכיה והסיט את מחשבותי.

בביקורי בתורכיה נחשפתי לחברה מורכבת ומעניינת, אשר מתקיימים בה זה לצד זה שיח לאומני כוחני ופתיחות ומתינות רבים (לא נתקלתי בשנאה לישראל). ראש ממשלת תורכיה ארדואן אמנם זכה בבחירות האחרונות אך הוא רחוק מללקק דבש, בזמן שארדואן מעביר ביקורת קולנית על ישראל ומאיים על אסד, הוא גם הספיק להתכסך עם האיראנים, להפציץ את צפון עיראק מהאוויר ולהרוג מאות כורדים, בין השאר בעזרת נשק ישראלי מתקדם. ארדואן שרוי במאבק פנימי עיקש מול הצבא התורכי, הרפורמה הכורדית שלו נכשלת והטרור בדרום מזרח המדינה מתחדש. ארדואן, נדחה על ידי האיחוד האירופי אז הוא מנסה לעשות לעשות קולות של אימפריה בלוב ובסומליה, אך גם שם ניתן לפקפק בהצלחתו. יש מי שקרא למדיניות התורכית החדשה "ניאו עות'מאניזם", לי ארדואן נשמע יותר כמו בריון שכונתי שהתנהלותו האימפולסיבית והאלימה היא גם במידה רבה נפסדת.

ברור אם כך שהמצרים שוגים, מוסכם כי גם התורכים לא בסדר, ומה לגבי ישראל? הישראלים מתגאים בהיותם הדמקורטיה היחידה באזור, אם כך על הישראלים להביט פנימה אל ממשלתם הנבחרת, המייצגת את רצון העם ואשר הורסת בעקביות את מעמדה הבינלאומי של המדינה. מעמד זה נקנה בזכות שנים רבות של עמל ודיפלומטיה עדינה. הישראלים הם אלו שהעניקו 15 מנדטים לאביגדור ליברמן, אותו ליברמן שלפני הבחירות ב 2001 איים להפציץ את סכר אסואן (ואת טהרן) ובהמשך שלח את מובראק לעזאזל מעל בימת הכנסת, הישראלים הפכו אותו לשר החוץ שלהם וכעת הם קוצרים את הפירות.

אם כך לא רק השכנים השתנו, גם ליברמן מקדם רפורמה בהתנהלות הדיפלומטית הישראלית. הקץ להתרפסות הוא הכריז, ותיכף ומייד יצא סגנו להשפיל את השגריר התורכי קבל עם ועדה. דווקא פה ראה ליברמן לנכון להתנצל, פעמיים. הצלחה דיפלומטית נוסח ליברמן, או כפי שאמר סגן השר איילון: "היום מכבדים את ישראל יותר, מתחשבים בעמדותיה יותר... אני חושב שבסך הכל גם מהעניין... הטורקי ישראל בסופו של דבר תצא נשכרת. אני חושב שגם היחסים בין ישראל לטורקיה יצאו נשכרים. זו הערכתי היום". ליברמן אף הבטיח שיפעל לחיזוק הקשרים עם רוסיה, אך אפילו במגרש הביתי שלו ליברמן גורף כשלון.

לראש הממשלה הנבחר של ישראל אין ולו הישג אחד להתפאר בו, לא מכהונתו הראשונה בתפקיד (96-99), ואף לא מאז שהוא נבחר לקדנציה שניה. לא רק שביבי לא יכול להציג הישגים כראש ממשלה, אין לו כיום ולא היתה לו בעבר, מדיניות ברורה בנושאים המדיניים המהותיים לישראל. ממשלתו אינה יוזמת אלא מגיבה ומכילה את ההתפתחויות בזירות השונות, גם זאת ללא הצלחה יתרה.

ביבי ידע שמינוי ליברמן לשר החוץ בשל שיקולים קואליציוניים צרים, יפגע במעמדה של ישראל בעולם, שכן האחרון נתפס כגזען ולאומן קיצוני ונחשב למוקצה בקרב רבים, לכן ביבי לקח על עצמו (ועל משרד הביטחון) את ניהול היחסים עם בת הברית הגדולה והחשובה ביותר של ישראל, לא מיקרונזיה... ארצות הברית. התוצאה, כפי שאמר שגריר ישראל בארה"ב מייקל אורן, היא המשבר החמור ביותר בהיסטוריה של היחסים בין המדינות. רק לאחרונה התפרסם שלא רק שביבי המאיס את עצמו אישית על ברק אובמה אלא גם העליב את שר הביטחון האמריקאי הקודם רוברט גייטס כאשר הגיע לפגישה לא מוכן ובכך אף פגע בשיתוף הפעולה הצבאי בין המדינות. גייטס, מהמקובלים והחשובים בצמרת הממשל האמריקאי, צוטט אומר לנשיא אובמה כי "לא רק שנתניהו הוא כפוי טובה, אלא גם מסכן את ארצו כאשר הוא מסרב להתמודד עם בידודה ההולך וגדל של ישראל..."

מצרים היא ללא ספק השכנה החשובה ביותר לישראל, סיום מצב השלום וגרוע מכך, חידוש העוינות בין המדינות, יפגע קשות בישראל בכל קנה מידה שניתן להעלות על הדעת. תורכיה היא בת ברית היסטורית. את היחסים עימה כונן דוד בן גוריון, אשר התגורר עם יצחק בן צבי באיסטנבול, וחלק עימו גם הערצה למייסד הרפובליקה התורכית מוצטפא כמאל אטאטורק. בן גוריון הבין את החשיבות האסטרטגית העמוקה של היחסים עם תורכיה וכונן עימה ברית היסטורית כחלק מרעיון "ברית הפריפריה". לתוריכה חשיבות אסטרטגית אדירה החורגת מאזורינו, בשל כך בחר הנשיא אובמה לשאת באנקרה את נאומו הראשון מחוץ לארה"ב, ובו פנה לעולם המוסלמי (וגם לישראל ולפלסטינים) במסר של פיוס. המתיחות בין ישראל לתורכיה והחשיבות של האחרונה לארצות הברית מוסיפות לתחושה הכללית שישראל הופכת לאט ובהתמדה מנכס לנטל על בנות בריתה.

אזרחי ישראל היקרים, כמאמר הפתגם הערבי, "זרעתם רוח, תקצרו סופה", את זרעי הפורענות שנזרעו בקלפי בחורף 2009 אנו קוצרים בקיץ 2011. אז לפני שאתם ממהרים לזנוח את חבילת ה"הכל כלול" ולמתג את יעדי הנופש הנבחרים מהעבר כאויבים וצוררים, ולפני שאתם מתעטפים בתפיסה של "עם לבדד ישכון" אולי תפקחו את העיניים, תביטו בהנהגה הנוכחית, תקשיבו למומחים ולדיפלומטים שמזהירים מפני סכנות הממשלה הנוכחית ותבינו שממשלת ביבי-ליברמן מסוכנת לישראל ולמעמדה בין העמים. קחו אחריות על הבחירות שלכם, אם לא בגלל המצב החברתי או הסוגיה הפלסטינית אז בגלל מעמדה האזורי והבינלאומי של ישראל.

שתי הערות לסיום

להבנתי דיפלומטיה היא עניין עדין ומתוחכם, כמו בעסקים, הדרך להשגת המטרה מצריכה סבלנות, קסם אישי, כריזמה ותחכום רבים. נראה לי שליברמן וארדואן גם יחד לא ניחנו בתכונות הללו. האמת שיש מספר קווי דמיון בין שני היריבים הללו, שניהם לאומנים, אגרסיבים ובלתי צפויים, ליברמן וארדואן גם יחד שואפים להתקבל לאיחוד האירופי ולשנות את שיטת הממשל בארצם לשלטון נשיאותי. שניהם דוגלים בכבוד לאומי, שיושג על ידי רמיסת הכבוד של השכנים. בנסיבות אחרות דווקא נראה לי שהם היו יכולים להסתדר מצויין.

ברור שהישראלים לא אחראים לכל התפתחות אזוריות והם אינם במרכז של כל התרחשות במזרח התיכון, אבל ככל שהדברים נוגעים לישראל, ראוי שהנהגה תפעל בחכמה ובעורמה כמקובל בעולם היחסים הבינלאומיים, הנהגה שחושבת פעמיים, שלא נופלת לכל מלכודת שטומנים לה, שעוקפת יריבים בתחכום ומשיגה את מטרותיה, לטובת האינטרס של עמה. עדיף שמטרות אלו יהיו שלום, שגשוג וחופש לישראל ולשכנים.