What is East Jerusalem? Historical Background

First published at the Times of Israel

The Israeli “Jerusalem Day”, coming up on May 20^th, commemorates the 45^th anniversary of the 1967 war and the reunification of Jerusalem for the first time under Israeli control. 

This is the first of a series of posts that I intend to publish over the coming two months, explaining the issue of East Jerusalem (EJ), a core issue in the Israeli Palestinian/Arab conflict. In this series I will give historical background to one of the world most complicated geo-political problems, while analyzing the Israeli and to some extent the Arab and international policies towards it. 

Throughout this series of posts I will refer to the following issues: historical background, the Peace process, the separation barrier in Jerusalem, Palestinian residents of Jerusalem, Zoning and urban planning in East Jerusalem, Education in EJ, Israeli Settlements in EJ, the Temple mount, the old city and the Historical Basin and maybe some prospects for the future. If you manage to read through these posts, you might end up having a better understanding of the geo-political issue called East Jerusalem. If in the end of it you have more questions than answers, I have achieved my goal. 

--

Many experts and decision makers in the area and around the world believe that there will be no agreeable solution to the Israeli – Arab/Palestinian conflict as a whole, without an agreeable solution in Jerusalem. Despite the critical importance of the Jerusalem Question to the future of Israelis and Palestinians, as well as to world stability, only few really understand what the Jerusalem question is all about. Regardless of their ignorance many hold strong opinions about Jerusalem, which in many cases are influenced more from symbols and the myth than reality. In the words of the Zionist poet Naomi Shemer, Jerusalem is “captive of its dream”.

--

In 1948, when the first war between Jews and Arabs erupted, Jerusalem was one of the main battlefields. The city had the largest amount of Jews in the country, 100,000 out of 600,000 in the whole Jewish Yishuv. There was also a large Arab population in Jerusalem (though the biggest Arab city in 1948 was Jaffa). On top of this, due to its symbolic importance, both sides understood that taking over the city would be a significant achievement for them and a serious moral and tactic strike to the other side. This is why both Jews and Arabs concentrated a lot of efforts throughout the war around Jerusalem. During the first part of the war the battle concentrated on the roads leading to Jerusalem from the west.  The Palestinian militia, “the Army of the Holy War” headed by Abd al-Qader al-Husseini, sieged the city by closing the roads leading to it while the Jewish forces, the Haganah militia (soon to become the Israeli Defense Force), made an effort to burst its way in to the city from the Jewish controlled coastal plains eastward towards the Arab controlled mountain. This is how the Jerusalem corridor was created.

 

By the time the British mandate of Palestine ended, on the 14^th of May 1948, the Palestinian militias where crushed by the Jews and Abd al-Qader al-Husseini had died in battle. In Jerusalem the Haganah met the forces of the Arab legion, the Jordanian army. The two armies entrenched themselves facing one another in a line of posts, dividing the city between them – thus creating what later became known as “The City Line”. This line is a part of what is known as the green line, the demarcation lines set out in the 1949 Armistice Agreements between Israel and Egypt, Jordan, Lebanon and Syria after the war. It became the border between Israel and Jordan for the 19 following years, dividing the city in to two parts, and leaving the old city in the Jordanian side. 

On June 1967 another war broke out between Israel and its neighbors. Israel attacked first and hit Egypt and Syria, but Jordan attacked Israel… in Jerusalem.  Within 6 days the Israeli army occupied the entire Sinai Peninsula from Egypt and the Golan Heights from Syria. The Israeli counter attack in Jerusalem ended up in occupying the entire west bank from Jordan.  Straight after the war Israel made a very clear decision not to annex the Palestinian territories (the west bank and the Gaza strip) because it didn’t want to add millions of Arabs to the Jewish state. This decision still applies today since according to the Israeli law the territories are not an official part of the state of Israel, and that includes the settlements. But even though Israel didn’t annex the territories it made a clear cut decision to change the reality in Jerusalem. 

After 19 years of a hostile border cutting through its heart, the Israeli side of the city was in poor condition, and Jordanian Jerusalem wasn’t much better off. From an Israeli perspective west Jerusalem was surrounded by hilltops controlled by the Arab Legion’s artillery. Despite the 1949 Rhodes agreements, Jews were prevented from visiting their holy sites in the Jordanian controlled old city, mainly the Western Wall.

   

Once the war ended on June 11^th 1967, Israel formed a committee to discuss the issue of Jerusalem.  Unlike other committees, this one was actually fast and efficient. On June 27 two laws passed in the Knesset (the Israeli Parliament): the annexation of East Jerusalem, meaning that the Israeli law, jurisdiction and administration would from now on be applied in these areas. This annexation didn’t restrict itself to the municipal area of Jordanian Jerusalem which was 7 km². The second law enabled the minister of interior, Haim-Moshe Shapira, to expand the municipal border of Jerusalem without the need of a national inquiry committee as usually required when expanding municipal jurisdictions. This enabled the expansion of Jerusalem from Atarot in the north, through the mountain of Olives east of the Old City and all the way to the outskirts of Bethlehem, adjacent to Rachel’s Tomb, in the south. This is how within three weeks from the end of the war East Jerusalem or Greater Jerusalem was created. 

In 1967 West Jerusalem (the Israeli side of town) was about 35 square kilometers. Jordanian Jerusalem was, as we mentioned, about 7km², including the old city whose area is 1km². On the ground the creation of the greater Jerusalem meant adding 70 km² to the municipal area of Jerusalem of what had been up to that point a mainly rural area in the west bank. In other words, in the span of three weeks the committee decided to triple the size of the capital, including in it about 70,000 Palestinians, residents of 28 Palestinian villages (including one refugee camp) that were never before a part of Jerusalem.

 In this committee there were neither urban planners nor geographers, only generals and politicians. Among its members where the Prime Minister Levi Eshkol, the Minister of Security Moshe Dayan, General Rehavam Ze'evi (a.k.a. Gandhi), Brigadier General Shlomo Lahat (a.k.a. Chich) and others. Naturally what stood before their eyes when they drew the new border of the city was security and politics. The main points where: 

1) Defensible borders – back in 67 it meant to pass the border on high places like the Mountain of Olives east of the old city and Gilo to the south. Both hilltops hosted Jordanian artillery officers that targeted West Jerusalem in the 1948 and the 1967 wars. Ze'evi, the military delegate, suggested to create a security belt around Jerusalem in a radius of 15 kilometers to each direction (!) in to the west bank, justifying it by the range of the Jordanian Howitzer canons. The government reduced Ze'evi’s plan only by little, extending the new borders of the city from the outskirts of Ramallah in the north down to the outskirts of Bethlehem in the south.

2) Maximum land - minimum Arabs. The idea was to include in the expanded city as much territory as possible with as little Arab population as possible. For example Elias Freij, the governor of Jordanian Bethlehem, requested the committee to include Bethlehem in expanded Jerusalem in correspondence with the partition plan 181, stressing that the two cities where never separated throughout history. The committee rejected Freij’s suggestion since it didn’t want to include the 20,000 Palestinian residents of Bethlehem in greater Jerusalem. At the time this division had no physical expression on the ground, no one imagined that a wall will ever separate the two ancient cities.

3) The extension stretching to the north, practically poking Ramallah, was made in order to include Atarot Airport, a small British military airport. There were two motivations for that: first, now that Jerusalem was united again, and this time under Israeli sovereignty as the everlasting united capital, the city was bound to flourish and Tel Aviv would certainly become a mere suburb of Jerusalem. “This is why we need an international airport in the city”. The second and more practical reason was the memory of the Arab siege over Jerusalem in 1948. Areal access to Jerusalem would help to prevent this from happening again. In reality, Atarot was never an active international airport and Tel Aviv has yet to becomea suburb of Jerusalem. 

One of the most important decisions that were taken by Israel following the creation of East Jerusalem was to maintain the demographic balance between Jews and Arabs in the city. Based on the census held after the war, greater Jerusalem included in 1967 about 68,600 Arabs and 197.700 Jews. The state of Israel set a goal to maintain a demographic balance of 25%-75% in favor of the Jews. A secret agency called IGUM was set up for a short while in order to achieve this goal. Now let’s stop and think for a moment - how does a state maintain demographic balance anyway? In 2009 the number of Jewish residents of Jerusalem was 497 thousand, while the number of the Arab residents was 275.9 thousand (based on the JIIS statistical yearbook). So while the Jews grew by 250% in Jerusalem, the Arabs grew by 400%. In 2009 the official ratio was 35.7%-64.3% and according to some estimations by 2040 there will be an Arab majority in Jerusalem. Judging by the result, Israel failed to achieve the goal of maintaining the demographic balance between Jews and Arabs in Jerusalem. 

The Arab residents of Jerusalem are not citizens of Israel. Usually when a country annex an area seized by force it also gives citizenship to its inhabitants. This is what Germany did in Alsace Lorraineregardless of the oppositionof the inhabitants of that area. But although for a short time Israel gave to residents of East Jerusalem the option of applying for citizenship, it didn’t force it.As a result, 45 years later the vast majority of Arabs in East Jerusalem are not citizens of any country, but hold the status of permanent residents in Israel (though many hold a Jordanian passport). A separate post will be dedicated to the issue of the Palestinian residents in East Jerusalem.  

Zionism was never about drawing lines on the map, it was about setting facts on the ground. This is why all along the late 60s and early 70s Israel built Jewish neighborhoods around East Jerusalem.  Unlike in the occupied territories, where the settlements policy will be adopted only after the political turnover of 1977 and the rise of the right wing to power, settling Jews in East Jerusalem was the official policy of every Israeli government since 1967. About 30% of the lands in EJ were expropriated in order to build Jewish neighborhoods like Gilo, East Talpiot, Ramot Eshkol, Givat haMivtar, the French Hill and Ramot. Further north Neve Yaakov and Pisgat Ze'ev where built (I don’t include Ramat Shlomo and Har Homa here since they were built after the signing of the Oslo accord, thus I will write about them later on). In Israeli scale each one of these neighborhoods is in the size of a town. Today about 200,000 Jews live in East Jerusalem. Together with 300,000 Palestinian residents of the city the majority of Jerusalemites live in East Jerusalem.

 

The vast majority of Israelis, including many in the Israeli left, don’t consider these neighborhoods as settlements. In fact many in Israel are not aware of the fact that these neighborhoods are built beyond the green line. The residents of these neighborhoods don’t recognize themselves as settlers and they are not ideologically driven (I grew up in one of these neighborhoods myself). The government used deferent incentives to persuade people to go and live there, targeting mainly weak populations and newly arrived immigrants. This success is an excellent expression of power by the state: it made the people serve its goals without them even realizing it. On the other hand the international community considers these neighborhoods as settlements built beyond the Green Line on land that by international law is considered occupied; the consensus is that the future of these neighborhoods should be decided in political negotiations. As we shall see various proposals for peace agreements tend to reach an understanding that these neighborhoods will not be evacuated in future agreements.

This gap between the Israeli and the international perception of the Jewish neighborhoods in East Jerusalem is important (though bridgeable). There is another type of Jewish presence in East Jerusalem, consisting of small Jewish compounds build in the heart of the Arab sphere. Unlike the big neighborhoods listed above, these are seen by most Israelis as settlements and they do not receive the same level of legitimacy. These small compounds are mostly private initiatives strongly supported by the state. They are guarded by private security funded by the Ministry of Housing at a cost of tens of millions of shekels a year and they are settled by ideologically driven setters mostly affiliated with the Israeli religious extreme right. I will dedicate a separate post to these settlements and their effect on the ground. 

No country in the world apart of Israel accepts the annexation of East Jerusalem. In fact, the world did not acknowledge the Israeli sovereignty over west Jerusalem or the Jordanian sovereignty over the other side prior to 1967 (only England and Pakistan accepted the Jordanian sovereignty in Jerusalem). The last international decision regarding Jerusalem was taken in 1947 in the UN 181 decision. In it Jerusalem receives a status of Corpus separatum – an international area. Regardless of the fact that there is no successful example of this idea around the world, it is still the official position of the EU and there is an ongoing debate over this in the US government. This way or the other, history has taught us that so far it is not the UN decisions, but rather the soldiers on the grounds that shape the reality. Not even Israel’s best ally, Micronesia, acknowledged this Israeli policy. Not to mention its obvious supporter – the United States of America. For this reason today there is not even one foreign embassy in Jerusalem, the everlasting united capital of the state of Israel. Moreover, some countries keep a consulate in Jerusalem that function as an embassy to the Palestinian authority.   

After 1967 the separation between East and West Jerusalem on the one hand, and between East Jerusalem and the West Bank on the other hand, was mainly virtual. It was a line on the map. For the Palestinians it also meant the color of the ID, certain benefits to the Jerusalemites and being subjected to different systems of law. But in general there was freedom of movement and the separation wasn’t felt on a daily basis. 

On the political level Jerusalem always remained on the agenda. Despite Israel’s disapproval the Jerusalem issue kept coming up. Already in 1970 the US president Richard Nixon offered to divide the city. During his historical speech at the Knesset, the Egyptian president Anwar Sadat mentioned the Arab obligation towards Jerusalem by saying: “The holy shrines of Islam and Christianity are not only places of worship but a living testimony of our uninterrupted presence here. Politically, spiritually and intellectually, here let us make no mistake about the importance and reverence we Christians and Muslims attach to Jerusalem.” In 1980 Israel legislated the Basic Law: Jerusalem, Capital of Israel, in an act that halted the autonomy talks with Egypt in which the future of Palestinian Territories and Jerusalem were discussed.

In December 1987 the first intifada erupted in the Gaza Strip and the West Bank. It was a popular uprising that spread throughout the Palestinian territories occupied by Israel in 1967. The Palestinian citizens of Israel, also called the Arabs of 1948, did not take part in the uprising. But Jerusalem, that remained an inseparable part of the occupied territories, did. More than this, the intifada was to some extent managed and shifted from Jerusalem. Among other things this marked the failure of another Israeli goal in East Jerusalem – Israelisation of the Arab Population. The eruption of violence in the Arab parts of the city brought to the surface for the first time since 1967 the division of the city. It wasn’t only that Israelis had stopped going to eat hummus in Arab restaurants, but some municipal services were actually interrupted and state symbols where attacked. The violent uprising in East Jerusalem was a water shed line: for the first time the city was divided from below, by its people, by the geography of fear. 

The next chapter will deal with Jerusalem in the peace process with the Palestinians, from the Madrid conference of 1991 and the Oslo accord (1993) all the way to the Camp David talks in 2000 and the eruption of the second intifada. It will end with the construction of the separation barrier in the city, called the Jerusalem Envelope.

Jérusalem, une ville, deux peuples, trois religions

Ce post est basé sur la conférence que j’ai donnée pour L'association des doctorants de l’Université de Strasbourg au Collège Doctoral Européen, le jeudi 23 février. A l’occasion de mon premier exposé en français, j’ai décidé de le publier comme mon premier post en français. J’ai décidé de commencer à faire mes premier pas en français sur une note personnelle.

Jérusalem est un espace partagé. Un espace contesté. C’est une ville sacrée pour deux peuples et trois religions. Il y a beaucoup d’autres villes au monde qui sont sacrées pour deux religions, mais je pense que c’est la seule ville de cette importance qui est sacrée pour trois religions majeures. C’est ce qui fait le charme et la singularité de Jérusalem, mais en même temps c’est ce qui fait sa tragédie.

Deux grands évènements dans ma vie ont changé ma compréhension de la réalité géopolitique. Le premier était l’assassinat du premier ministre Yitzhak Rabin en 95 par un jeune juif de l’extrême droite religieuse, qui m’a choqué pendant mon adolescence, et qui a, en fait, mis fin au processus de paix avec les Palestiniens. Le deuxième était mon recrutement à l’armée, à l’âge de 18 ans, qui a mis fin à mon adolescence.

Je suis né et j’ai grandi à Jérusalem. Pendant mon enfance et mon adolescence, j’ai vécu une vie normale et assez occidentale sans penser trop aux questions d’identité, d’histoire et de politique. Bien sur, le village arabe voisin de mon quartier avec la voix de son muezzin appelant à la prière a toujours été une partie inséparable du paysage de mon enfance. Mais l’ "autre" - l’arabe pour moi - était visible et pourtant invisible en même temps. Il y a beaucoup d’"autres" à Jérusalem : juifs, chrétiens, musulmans, israéliens, palestiniens, arabes, orthodoxes, ultra-orthodoxes, et laïcs. Tous se sentent comme une minorité persécutée.

Pendant les sept premières années de ma vie, avant la première intifada (qui est un soulèvement populaire) qui a éclaté fin 1987, l’espace était ouvert, c’est-à-dire qu’il était possible et acceptable de traverser les lignes. Après le début de l’intifada, tous les territoires occupés depuis la guerre de 1967 étaient en ébullition, mais les habitants arabes d’Israël (les arabes de 48) n’ont pas pris part à ce soulèvement. Par contre, Jérusalem, bien qu’elle ait été annexée de facto par Israël en 67, était restée pendant ces 20 années une partie inséparable des autres territoires occupés. Pour cette raison, l’intifada y a été très suivie. La ville a alors été partagée sur le terrain par la géographie de la peur, c’est-à-dire non pas seulement que les Israéliens ont arrêté d’aller manger le houmos dans les quartiers arabes par exemple, mais que même certains des services municipaux ont cessé d’être assurés dans la partie arabe de Jérusalem-Est. Mais moi j’ai continué à vivre ma vie habituelle d’enfant sans sentir de conséquence dans mon quotidien. Je savais qu’il y avait un conflit, et on m’apprenait que nous, les israéliens, étions toujours en faveur de la paix.

J’ai fait mon service militaire entre 1999 et 2002. Pendant cette période, Israël s’est retiré du sud Liban et la seconde intifada a éclaté. Bien entendu, ça a été une période riche en évènements et développements pour la région, pour mon pays comme pour moi personnellement.

Pendant mon service militaire, j’ai servi dans les territoires palestiniens en contact avec les populations civiles, dans la bande de Gaza et en Cisjordanie. Pour la première fois, j’ai compris qu’il y a un autre peuple qui partage cette terre avec nous. Oui, je le savais déjà, mais c’est une chose d’en entendre parler à la radio ou la télévision, et une autre d’en faire l’expérience directe. Quand un soldat porte l’uniforme, il voit le monde à travers la lunette de son fusil, mais quand même cette exposition à l’"autre" a planté en moi un germe de curiosité qui n’a pas cessé de se développer depuis. Quand j’ai servi à Hébron, c’était une zone de guerre pour moi. A seulement trente minute de bus, j’étais à la maison à Jérusalem avec une bière à la main et la vie continuait comme si de rien n’était. Mais en 2002 quand j’ai fini mon service, Jérusalem est devenue le front. Chaque jour, il y avait un autre attentat. En tant que civil, j’ai rejoint une nouvelle unité de sécurité qui avait pour but d’empêcher les attentats suicide dans les transports en communs. J’ai continué à voir le monde à travers la lunette de mon fusil, mais cette fois, dans ma ville natale. En parallèle, le germe de la curiosité pour les autres grandissait. Pendant la pire période à Jérusalem où les gens évitaient de sortir, moi, j’ai découvert un monde nouveau au sein de ma ville, un autre côté : Jérusalem Est. C’est à ce moment-là que j’ai commencé à apprendre la langue arabe et à connaitre la partie arabe de la ville. J’ai alors décidé d’apprendre davantage sur l’autre à l’université.

Après un an de travail dans la sécurité, comme beaucoup de jeunes israéliens, j’ai tout arrêté pour voyager dans différents pays. Quand je suis retourné chez moi, j’avais une autre perspective du monde, plus une vision limitée à la lunette de mon fusil. C’est à ce moment-là que j’ai commencé mes études à l’université dans le département d’études du Moyen-Orient et de l’Islam. J’ai tout de suite compris que j’avais besoin de 2 choses : d’abord, je devais apprendre l’histoire juive et chrétienne pour bien comprendre l’histoire de la région et l’histoire de l’islam. Ensuite, que le terrain est le meilleur laboratoire pour comprendre toutes les théories.

Juste à côté de l’université, il y a la vieille ville de Jérusalem, où sur 1 km carré se concentre toute l’histoire culturelle et religieuse, et également le sentiment politique de la région. J’ai transformé la ville en mon laboratoire de recherche, en associant mon savoir théorique et mon expérience réelle sur le terrain. Plus j’étudiais l’ » autre », plus j’apprenais sur moi-même ! Pour savoir l’arabe, j’ai appris plus la structure de l’hébreu et des langues sémitiques. Pour connaitre l’islam, j’ai appris le judaïsme et pour bien connaitre les mouvements nationaux palestiniens, j’ai appris sur les mouvements nationaux sionistes.

Plus j’apprenais, plus je doutais du savoir que l’on m’avait enseigné quand j’étais petit. Je doutais des récits historiques, des points de vue de ces 2 nations. J’ai alors réalisé qu’il existe dans l’espace 2 histoires/ 2 récits parallèles qui sont égaux. Même si je peux me positionner dans l’un ou l’autre de ces récits, cette petite différence d’interprétation fait une très grande différence dans la réalité. J’ai pensé alors qu’en tant qu’Israélien, la meilleure manière d’être patriote « pro-israélien », c’était de devenir « pro-palestinien ». La situation a cessé de m’apparaître comme un « jeu à somme nulle ». En fait, mêler les deux récits en un seul mène à une histoire complexe.

A partir de 2002, le mur de séparation a été construit, séparant ainsi les Israéliens des Palestiniens. A Jérusalem, à cause de l’histoire géopolitique particulière, des centaines de milliers de Palestiniens ainsi que les lieux sacrés musulmans et chrétiens ont été rattachés à Israël, et séparés de la terre palestinienne (les Palestiniens de Jérusalem Est sont alors devenus résidents, mais non pas citoyens d’Israël). Moi, je suis devenu guide touristique de la ville, spécialisé dans la culture arabe et musulmane. En même temps, je suis devenu expert dans le domaine géopolitique de Jérusalem Est et dans la question centrale de Jérusalem pour le processus de paix. J’ai commencé à travailler avec des organisations locales pour lesquelles je montrais Jérusalem Est arabe et musulmane aux Israéliens ; et la question géopolitique sur le terrain aux chercheurs, diplomates et journalistes Israéliens et étrangers. J’expliquais à tout ceux qui le voulait les conclusions auxquelles j’étais arrivé : que même si nous construisons le plus grand mur de séparation (qu’il soit physique ou mental), Jérusalem restera un lieu de rencontres, une ville revendiquée comme capitale par 2 peuples, et une ville sacrée pour 3 religions, que cela nous plaise ou non.

Jérusalem, est pour les deux cotés une « valeur protégée », c’est-à-dire que si un des deux cotés renonce à sa demande sur la ville, toutes ses justifications historiques et nationales sur le pays s’effondreraient. A partir de ça, Jérusalem nous confronte avec la réalité d’un espace partagé. Nous devons trouver la manière de vivre ensemble à Jérusalem. La seule façon d’arriver à cela, c’est d’arriver à une profonde compréhension d’un espace partagé cosmopolite et diverse. Une profonde compréhension que Jérusalem est le lieu le plus sacré des Juifs, le berceau du christianisme, et la troisième ville sacrée de l’Islam depuis des milliers d’années. Une ville israélienne et une ville palestinienne, la capitale réelle ou proclamée des deux peuples. Si vous pensez que c’est une vision naïve, je réponds que c’est la seule vision réaliste si on veut vivre en paix. Toute autre vision nous force à vivre l’épée à la main. Comme le Talmud nous enseigne : si deux hommes se disputent un châle de prière. L’un dit : il est tout à moi, l’autre dit : il est tout à moi, alors ils sont forcés de trouver un compromis.

Ce sont des grands mots, mais la réalité sur le terrain est très différente. Une chanson sioniste très connue décrit Jérusalem comme une ville « captive de son rêve ». Elle est captive de nos rêves contradictoires, et cela les change en cauchemars.

Si nous, les israéliens, les palestiniens et le monde, trouvons une manière de vivre ensemble à Jérusalem, alors peut-être que le cœur du conflit deviendra la clé de sa solution.

Quand je regarde Strasbourg, j’imagine qu’il y a deux générations, il était inimaginable de traverser la frontière librement comme aujourd’hui. Ville périphérique et point de conflit des deux pays, Strasbourg est devenue un centre régional et symbole des droits de l’homme.

Cette courte introduction a été suivie d’une discussion longue et passionnante.

האם גדר ההפרדה מונעת פיגועים?

פורסם לראשונה באתר אפשר לחשוב ביום ראשון 19 פברואר 2012

מאז 2002 בונה מדינת ישראל את גדר ההפרדה אותה היא מגדירה גדר בטחונית וזמנית. מאז שנת 2004 חלה ירידה משמעותית באלימות ההדדית בין ישראלים והפלסטינים ברחבי הארץ. רבים נוטים לקשור בין הקמת הגדר לבין הירידה במספר הפיגועים נגד ישראלים בשטחי מדינת ישראל, אולם ברצוני לבחון את הקשר שבין גדר ההפרדה לבין הירידה בטרור בהקשר רחב יותר.

הרעיון לבנות גדר הפרדה כצעד בטחוני-פוליטי חד צדדי עלה בראשם של מקבלי ההחלטות בישראל באמצע שנות התשעים, במקביל לתהליך המדיני ולהקמת הרשות הפלסטינית. בתקופה זו, לצד ההתקדמות המדינית, התבצעו בישראל מספר פיגועי תופת על ידי מתנגדי ההסכם, בעיקר מקרב החמאס והג'האד האסלאמי. במקביל החילה ישראל הגבלות תנועה מחמירות על הפלסטינים בתוך השטחים והכניסה לישראל נאסרה עליהם. בניית הגדר לא יצאה לפועל עד שנת 2002, אז החליט ראש הממשלה אריאל שרון על בנייתה בעקבות אינתיפאדת אל-אקצא וגל הטרור ששטף את הארץ בעקבותיה. בראשית 2002 הגיע מספר הפיגועים בישראל לשיא. בין שלהי מרץ למאי 2002 יצא צה"ל למבצע חומת מגן וכבש מחדש את הערים הפלסטיניות בגדה המערבית. בניית הגדר החלה מיד בתום המבצע, אולם רק בשנת 2004 חלה הירידה הדרמטית במספר האירועים האלימים בארץ. ניתן לומר שב-7 השנים האחרונות ישראל אינה סובלת באופן משמעותי מטרור שמקורו בגדה המערבית, אף שרק כ-60% מגדר ההפרדה נבנו עד כה והפרצות הגדולות בשטח מוכרות לכל. את הירידה באירועי הטרור יש לתלות אם כן בסיבות נוספת מעבר לבניית הגדר שטרם הסתיימה. חלקן תלויות בפעולות ישראל וחלקן תולדה של נסיבות פלסטיניות פנימיות.

ראשית, הכוח הצבאי והמודיעיני הישראלי. עם כיבוש הערים הפלסטיניות במבצע חומת מגן צה"ל ריסק את תשתית ארגוני הטרור בגדה המערבית (מבלי להכנס להשלכות החמורות של מבצע זה על האוכלוסיה האזרחית ועל הרשות הפלסטינית). כשיצא צה"ל מן הערים הללו הוא הותיר אחריו תשתית מודיעינית מבוססת, כך שמרבית הסיכולים שהתבצעו מאז התרחשו עמוק בתוך השטחים, בערים, בכפרים ובבתים של פעילי הטרור ולא במחסומים או למרגלות הגדר. דוגמה לעומק החדירה המודיעינית של ישראל בגדה ניתן לראות במוסעב חסן יוסף, בנו של ראש החמאס בגדה, אשר היה במשך עשור לסוכן הבכיר ביותר שהפעיל השב"כ בשטחים.

שנית, הפלסטינים עצמם הגיעו למסקנה שפיגועי התופת והמאבק המזוין מביאים להם יותר נזק מתועלת בזירה הבינלאומית בעולם שאחרי 9.11, והפנימו את יתרונות המאבק העממי בשטח ובזירות הדיפלומטית והתקשורתית כאחת. ניתן לומר כי הארגונים החברים באש"ף זנחו את מדיניות האלימות כנגד אזרחים ישראלים מערבית לקו הירוק. יתרה מזאת, מאז העימות בין פת"ח לחמאס שהתפרץ במלוא עוזו בעזה במחצית שנת 2007, מדכאת הרשות הפלסטינית בשיטתיות את פעילות חמאס בשטחים, לא בגלל הסכנה שנשקפת לישראל מפעילי האסלאם הקיצוני אלא בראש ובראשנה בגלל הסכנה שנשקפת לרשות הפלסטינית עצמה. על כך ניתן להוסיף שמעבר לירי מוגבל של קסאמים מרצועת עזה לעבר ישראל, נראה שגם בחמאס לא מתאמצים מדי לשגר מחבלים מתאבדים לשטחי ישראל בשבע השנים האחרונות. גם כיום ישנן פרצות ענק לאורך תוואי הגדר, בין אם בדרום הגדה, בתוואי עוטף ירושלים או בצפון הגדה המערבית. כפי שמוכיחה עזה, גדר אינה יכולה להביא לסגירה הרמטית של שטח והיא איננה ערובה לביטחון. אם הגדר כל כך נחוצה לבטחוננו, הרי שלאור הפרצות הרבות שבה ניתן לומר כי בטחוננו מופקר. אולם מאחר והטרור אינו משתולל עוד ברחובות גם הלחץ הציבורי לבניית הגדר שכך וכמעט שאינו נשמע.

אזרחי ישראל ברובם אינם מרגישים את הגדר, אולם לעצם קיומה יש השפע שלילית עצומה על חיי הפלסטינים בשטחים, במזרח ירושלים, בבית לחם, בקלקיליה, ובמקומות רבים נוספים. ההתעקשות של משרד הביטחון להמשיך ולבנות את גדר ההפרדה סביב הכפר אל-ולג'הבניגוד לדעתם של כמעט כל הנוגעים לעניין מעידה במשהו על הכוונה האמיתית שעומדת מאחורי המשך בניית הגדר – קביעת חד צדדית של גבול פוליטי בין ישראל לגדה המערבית מבלי לקיים משא ומתן מדיני או דיון ציבורי משמעותי. יש להזכיר שמדיניות זו הוכיחה את עצמה כנפסדת מספר פעמים מאז סוף שנות התשעים. ההשפעה המסוכנת ביותר של הגדר היא בכך שהפכה את מציאות ההפרדה וביתור המרחב לעובדה מוגמרת. עבור ישראלים ופלסטינים רבים, בית לחם וירושלים, הנמצאות מרחק הליכה זו מזו, נמצאות מעבר להרי החושך. החיים במציאות מדומה, בה פריז או ניו יורק קרובות יותר לשכונת גילה מאשר לבית לחם הסמוכה, אינם בריאים ולא יוכלו להוביל לעתיד טוב יותר באזור.

לאחר כעשור של סבל, אלימות והפרדה כפויה, כמו גם אחרי כעשרה מליארד שקלים מכספי משלם המיסים בישראל, הגיע הזמן לשקול מחדש את המשך בנייתה של גדר ההפרדה ולדון ברצינות בהשלכותיה ובתרומתה להפחתת הטרור. יש לשים על השולחן את המטרות האמיתיות מאחורי בניית גדר ההפרדה ולתת לציבור להכריע בסוגיה חשובה זו
.

From acknowledging the problem to solving it – an Israeli Palestinian confederation

First published in Hebrew on Can Think, a platform for political dialogue 

In his article published on January 24^th, Dr. Yair Wallach argues that the the window of opportunity for a two states solution to the Israeli Palestinian conflict is closed already. Wallach calls to give up on the illusion of the temporality of the Israeli control in the Palestinian territories and to recognize the bi-national reality that exists between the Jordan River and the Mediterranean. The author thus proclaims the end of the Zionist project and the final failure of the Palestinian National Movement. In my opinion, this declaration is premature, and fails to take into account what Israelis and Palestinians themselves really want. And this, so soon after the winds of the Arab spring blew over the Middle-East showed that the question of what “the people want...” cannot be ignored. Nevertheless, the following is not an attempt to present an opinion contradicting that of Wallach, nor to answer the question he raises, but rather to continue his line of thought towards a possible solution. 

The Palestinian National leadership objected from its beginning to the creation of a mutual bi-national framework and refused the establishment of institutions for joint government with the Jews all along the 1920s and 30s. This ongoing Palestinian refusal finally started to weaken during the 1970s and 80s, and ended with Yasser Arafat’s declaration in late 1988 of the PLO’s recognition of the United Nations Security Council Resolution 242 and 338, which amounted to the recognition of the state of Israel. In 67 Israel was led by its army, which presented the control over millions of Palestinians in the occupied territories as a done fact to its state. At first the Israeli state saw these territories as a bargaining chip towards a peace agreement with the Arabs, but as the Palestinian gradually leaned towards recognizing Israel, the latter deepened its control and presence in the territories up to the point where it became its official policy and a supreme value.

Both sides now oppose a bi-national reality. With the presence of the Israeli Defense Force as a Jewish army, and a strong and frustrated Palestinian national ethos on the other side, it seems as though recognition of a bi-national reality with the same civil rights for all is a recipe for civil war and ethnic violence comparable to the Balkan wars that erupted around the fall of Yugoslavia in the 1990s. 

On the other hand, as Wallach notes, reality is striking us in the face. Israel, so it seems, does not want and cannot give up on the territories, and it looks as though the Palestinians themselves are not fully ready to give up on their dreams. Geographically and economically, as well as historically and culturally speaking, there is a great logic to manage the country as one unit. On the national and political level the conflict could be resolved by forming a confederative super-framework, democratic and secular, that would be administered by a federal mechanism, as already exists in other places in the world. Inside this framework two cultural and religious autonomies will reside, one on each side of the green line. In fact, it would also be possible to decide on a triple framework composed of three autonomies: Israel, the West Bank and the Gaza Strip. In such a configuration, all sides would have to compromise on sovereignty, or on their demand for independence, and let go of their dreams so that their nightmares will not come true. On the other hand, they would actually regain the lost parts of their historical homeland.

This proposal, fantastic as it may sound, is no less logical than erecting one or more states between the river and the sea. In any case the suitable institutional framework will have to be tailor made, as indeed institutions should be made to serve the people and not the other way around. As I recently heard a Palestinian researcher saying, “with the power of will, thought and determination humankind managed to land on the moon!”. “The same humanity that landed on the moon” continued the researcher, “can also find a solution to the Israeli-Palestinian conflict. All that is needed is to genuinely want it”. It looks like the current political leadership does not want a solution, or alternatively that there are just not enough “simple people” who want it enough. It is not the Palestinian issue that gets the Israelis out to the streets anymore, and it seems as if the Palestinians themselves are caught between internal disputes and an increasing instability in the Arab world. Even though today none of the players between the river and the sea actually wants a single bi-national state doesn’t mean that it is not where we’re heading. In mid January 2011, I was calmly sipping from my steaming cup of coffee in Cairo's Tahrir Square. A week later and without anybody anticipating it, the world went upside-down. The question we should ask today is that of what the people want and whether they want it badly enough to make it come true.

בין הכרה לפתרון - קונפדרציה ישראלית פלסטינית

המאמר פורסם לראשונה ביום שישי 03 פברואר 2012 באתר אפשר לחשוב, במה לשיח פוליטי שקול וענייני.

במאמרו "החלון הסגור ואינו נסגר" מה-24 בינואר, קובע ד"ר יאיר ולך כי נסתם הגולל על פתרון שתי המדינות. ולך קורא להתפכח מאשליית הזמניות של השליטה הישראלית בשטחים ולהכיר במציאות הדו-לאומית שבין הנהר לים. בכך מכריז הכותב על קץ המפעל הציוני ועל כשלונה הסופי של התנועה הלאומית הפלסטינית, אולם לעניות דעתי זוהי קביעה נמהרת המתעלמת מרצונם של הישראלים והפלסטינים עצמם. הרי בהתאם לרוחות המנשבות היום במזרח התיכון יש לשאול מה "העם רוצה..." בדברים הבאים אינני מבקש להציג עמדה הפוכה משל ולך או לענות על שאלות שעולות במאמרו אלא לנסות ולהמשיך את קו המחשבה שלו לכיוון של פתרון אפשרי.

הנהגת התנועה הלאומית הפלסטינית התנגדה מראשיתה למסגרת דו-לאומית וסירבה להקמת מוסדות משותפים עם היהודים לאורך שנות העשרים והשלושים. הסירוב הפלסטיני הלך ונחלש לאורך שנות השבעים והשמונים עד הכרזתו של ערפאת בשלהי 1988 על הכרת אש"ף בהחלטות האו"ם 242 ו-338 ובקיומה של מדינת ישראל. מן העבר השני, מדינת ישראל נגררה אחרי צבאה, אשר במלחמת 67 הציב למדינתו את השליטה על מליוני פלסטינים בשטחים הכבושים כעובדה מוגמרת. תחילה ראו המדינאים הישראליים בשטחים אלו קלף מיקוח להסכם שלום עם הערבים אולם ככל שהפלסטינים נעו לעבר הכרה בקיומה של ישראל כך הלכה האחרונה והעמיקה את נוכחותה בשטחים עד שזו נהפכה למדיניות הרשמית ולערך העליון.

בשני הצדדים קיימת התנגדות למציאות דו-לאומית. כל עוד צה"ל נוכח במרחב כצבא יהודי כשמולו ניצב האתוס הלאומי הפלסטיני במלוא עוזו ותסכולו, נראה כי הכרה במציאות דו-לאומית השואפת לשוויון זכויות מלא בארץ הינה מתכון למלחמת אזרחים ולאלימות אתנית בסגנון מלחמות הבלקן אשר פרצו סביב ההתפרקות של יוגוסלביה בשנות התשעים של המאה הקודמת.

מנגד, כפי שטוען ולך, טופחת המציאות על פנינו. ישראל לא רוצה וגם לא מסוגלת לוותר על השטחים ונראה שגם הפלסטינים לא מוותרים בקלות על חלומותיהם. מבחינה גיאוגרפית וכלכלית כמו גם היסטורית ותרבותית ישנו היגיון בניהולה של הארץ כיחידה אחת. מבחינה לאומית-מדינית ניתן לפתור את הקונפליקט על ידי יצירת מסגרת-על קונפדרטיבית, חילונית ודמוקרטית אשר תנוהל על ידי מנגון פדרלי כזה או אחר, כפי שקיים במקומות רבים בעולם. מתחת למסגרת זו יתקיימו אוטונומיות תרבותיות ודתיות משני עברי הקו הירוק. למעשה ניתן להחליט גם על הקמת מסגרת משולשת בין רצועת עזה, הגדה המערבית ומדינת ישראל. במקרה שכזה על כל הצדדים יהיה להתפשר על הריבונות מחד גיסא ועל הדרישה לעצמאות מאידך גיסא ולהניח לחלומותיהם כדי שלא יתגשמו סיוטיהם במקומם, אולם במקרה שכזה כל צד גם ירוויח את החלק האבוד של מולדתו ההיסטורית.

הצעה זו, פנטסטית ככל שתשמע, הגיונית לא פחות מהקמת מדינה אחת או יותר בין הירדן לים, שכן את המסגרת המוסדית המתאימה יש לתפור על פי מידה, הרי מוסדות נועדו לשרת את צרכי האדם ולא להיפך. לאחרונה שמעתי בבית לחם חוקר פלסטיני אומר כי 'בכוח המחשבה, הרצון והנחישות הצליח האדם לנחות על הירח! אותה האנושות שהצליחה בכך,' המשיך אותו חוקר, 'יכולה גם למצוא פתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני, כל מה שצריך זה לרצות בכך באמת ובתמים.' כיום המנהיגות הפוליטית אינה רוצה בפתרון או שאין מספיק "אנשים פשוטים" הרוצים בכך מספיק. הסוגיה הפלסטינית לא מוציאה כיום את הישראלים לרחובות ונראה כי הפלסטינים מצדם לכודים בין הסכסוך הפנימי לאי היציבות הגוברת בעולם הערבי. גם אם אין כיום אף גורם משמעותי בין הירדן לים הדוגל במודל הדו-לאומי אין זה אומר שלא לשם מועדות פנינו. לפני כשנה, באמצע ינואר 2011, עודני לגמתי בנחת מכוס קפה מהביל בכיכר תחריר שבקהיר, כשבוע ימים לאחר מכן ומבלי שאף אחד ציפה זאת, התהפך העולם. השאלה שצריך לשאול היום היא מה העם רוצה והאם הוא רוצה בזה מספיק כדי להגשים את רצונו?